תינוקות המריבה

אם מתקשה לגדל את התינוק שנולד לה והוא נלקח מידיה על ידי רשויות הרווחה ובית המשפט, ומוחזק במשך שנה במעון עד שיוחלט מה יעלה בגורלו. במעון, שאינו יכול להחליף מגע ואהבת אב ואם, התינוק נבל ודעך, מצבו הנפשי והבריאותי הידרדר, והתפתחותו נפגעה. לכן בגיל שנה הוא הועבר למשפחת אומנה עם כוונה לאמצו, שם הילד שהה שנה, במהלכה הוא פרח ושגשג, ונהנה מקשר חם ואוהב עם הוריו המאמצים, אליהם הוא התייחס כהוריו לכל דבר.

כל אותם שנים התנהלו הליכים בבית המשפט, מאחר שהאם התנגדה לאימוץ, וכאשר מלאו לילד שלש, בית המשפט העליון החליט כי הילד יוחזר ממשפחת האומנה לאימו הביולוגית. היועץ המשפטי לממשלה ביקש דיון נוסף בפני הרכב מורחב של שופטים, ובדיון הנוסף התהפכה הפסיקה, ובית המשפט העליון החליט הפעם כי הילד ישאר עם המשפחה האומנת שתהפוך למשפחתו המאמצת, מאחר שבחלוף הזמן לא ניתן כעת לנתק את הילד מהמשפחה בה הוא כבר גדל שנתיים ימים מבלי לגרום לו נזק נפשי בלתי הפיך לכל החיים.

נשמע מוכר? למרבה הפליאה לא מדובר בתיק העוסק בילד ממוצא אתיופי אשר נדון השבוע, אלא בתיק פלונית משנת 1995, ובדומה לו היו תיקים טרגיים נוספים, אשר בסופם של תהליכי הכרזת אימוץ ארוכים התברר כי היה מוטב לילד לגדול דווקא עם משפחתו הביולוגית ולא להמסר לאימוץ. אך שמאחר שבינתיים חלפו שנים שבמהלכם הילד כבר גדל ונקשר למשפחת האומנה, לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית, והילד נותר מאומץ.

מדוע זה קורה? כמו כל הליך בבתי המשפט העמוסים בישראל, גם תהליך בירור כשירותם של הורים לגדל את ילדיהם שהוכרזו כילדים בסיכון, לוקחת חודשים ארוכים במקרה הטוב, ושנים במקרה הרע. בינתיים מתעוררת הבעיה היכן יגדלו הילדים באותה תקופה, כאשר האלטרנטיבה הקוסמת ביותר היא להעביר את הילד למשפחת אומנה עם אופק אימוץ, אשר בה ללא ספק הילד מקבל את הטיפול המיטבי.

הליך הפיך?

הטעות היא באשליה שהעברת הילד למשפחה כזאת הוא הליך הפיך, לאור הגדרתה בינתיים כמשפחת אומנה ולא כאימוץ מוחלט. ההורים המקבלים את הילד אולי מבינים, (שכלית גם אם לא רגשית), שהאימוץ הוא עוד לא ענין סגור ומובטח, אך הילד לא מבין זאת. על פי מחקרים פסיכולוגיים מבוססים לאחר שהות של 12 חודשים ברציפות אצל הורים מגדלים (הורים "פסיכולוגיים"), ניתוק הקשר בין הקטין להוריו המגדלים, לשם העברתו למשפחתו הביולוגית הופך לבלתי סביר מבחינת הילד ומעמיד אותו בסכנה של נזק נפשי בלתי הפיך.

לפיכך המשמעות של העברת ילד למשפחת אומנה עם אופק אימוץ יסתיים כמעט תמיד באימוץ, וההבטחה להורים, שבינתיים נבדקת מסוגלותם ההורית, ויתכן שהילד יושב אליהם, הופכת לבלתי ריאלית בשל השפעתה על הילד, אלא אם בדיקת המסוגלות מתבצעת בתוך שבועות או חודשים ספורים.

כך קרה בפרשת התינוק ממוצא אתיופי שבאה לסיומה העצוב השבוע. מסוגלותו של דודתו לגדלו נבדקה במקביל להעברתו למשפחת האומנה, אך לקחה שנה. תוצאות הבדיקה שהוגשו לאחר שנה היו שאם הבדיקה היתה מסתיימת שנה קודם לכן, בטרם נמסר הילד לאומנה, היתה הדודה מקבלת את הילד לגדלו שכן זאת טובתו, אך עתה כבר מאוחר מדי, הוא נקשר להוריו המאמצים, ולא ניתן עוד לנתקו מהם מבחינה פסיכולוגית.

אז מה הפתרון? כאשר הורים אינם מסוגלים לגדל את ילדים מאחר שהלכו לעולמם, חוק האימוץ מורה לבדוק קודם כל את האפשרות לגדלם במסגרת המשפחה המורחבת, כדי שלא יתנתקו מביתם ומורשתם. עם זאת, כאשר הורים חיים מאבדים את מסוגלותם ההורית, באופן זמני או קבוע, בני המשפחה המורחבת נדרשים לעמוד בתנאים נוקשים כדי להיות זכאים לגדלם, כמו למשל להיות נשואים ולא רווקים.

יש לשנות את החוק כך שתינתן עדיפות לקרוב משפחה שמוכן ויכול לגדל את הילד כאשר ההורה הביולוגי מתקשה בכך, קל וחומר בתקופה שבה שאלת הכרזת הקטין כבר-אימוץ עוד בכלל נבחנת, כדי לשמור על הסיכוי להחזירו להוריו אם יתברר שאין מקום למסרו לאימוץ.

* עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי מומחית לדיני משפחה וירושה מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס"