חינוך זה גם טלוויזיה

איך נערה מגיעה למצב שבו היא נותנת את גופה ללא הבחנה, לעתים ללא רצון? על כך מתפרסמים בימים אלה מאמרים רבים מן הסוג של "מה צריך לעשות". הדעה הדומיננטית היא זו שתמיד צפה כאשר אין תשובה. כלומר יש הרבה תשובות, אבל אף אחת לא נראית מעשית. ואז מדברים על "חינוך". חינוך היא מילה טובה לדחיית עשייה. כי חינוך זה עניין לשנים רבות, ואין דרך יעילה לאמוד את השפעתו.

דברים שאומרים מורים

זו כמובן אינה סיבה לא להתחיל. בתי הספר יכולים לעשות משהו כדי להחדיר לתודעה של צעירים את משמעות מעשיהם. אבל לפי טבעם של תלמידים, לדברים שאומרים מורים אין משקל רב אצלם. לא מדובר בחינוך מיני, לכן לא כדאי לפתח ציפיות מחינוך בתחום זה שיינתן בבית הספר.

הדבר השני שעליו מדובר זה "החינוך בבית". גם כאן, מה שהורים אומרים לא תופס הרבה מים אצל ילדיהם. וגם כאן זו אינה סיבה לא ללכת בדרך זו, אבל כדאי שנדע שזה לא יביא את הישועה (אם יש בכלל מה שכן יביא).

הנורמות ה"מקובלות"

לי נראה כי מה שיותר קובע אצל בני הנוער בתחום זה, גם נערים וגם נערות, זה הרצון "להיות קול". יש את זה בכל מיני וריאציות: להיות מקובל בחברה, להיות רצוי, לא להיחשב לחנון, לא לפגר אחר הנורמות "המקובלות", להיות בעניינים, במסיבות הנכונות. האלמנטים הללו, ועוד אחרים, מקופלים בתוך המושג השליט היום אצל ציבור הצעירים: ה"קוליות".

כללי הקוליות לא נקבעים בבית, גם לא בבית הספר. הגורם הנותן את הטון בתחום זה, ולדעתי גם בתחום החינוך כולו, הוא הטלוויזיה והדברים המוצגים בה. אין כמו הטלוויזיה, שמעבירה את המסר שהדבר הכי חשוב בחיים זו "הצלחה". להיות עשיר, מקובל, מוכר, מפורסם - להיות "קול".

הקונצנזוס

יש אצלנו קונצנזוס, בעצם לא רק אצלנו, שהתכנים שהטלוויזיה משדרת מעודדים נורמות שליליות. אז מה? אז יש קונצנזוס, אבל אף אחד לא עושה כלום בעניין. שלא לומר שרבים מהמתריעים הם בעצמם צופים נלהבים בתוכניות המבאסות שהן הרוב בטלוויזיה המסחרית.

איפה הרשות השנייה?

מצב זה אינו הכרחי. הטלוויזיה המסחרית נתונה לפיקוח ציבורי-ממשלתי של הרשות השנייה. לרשות זו ניתנו כלים חוקיים לדאוג לכך שלא ישודרו תכנים מן הסוג הנחות. המתנגדים להתערבות של הרשות השנייה מדברים בשם חופש הביטוי. זה טוב ויפה, אבל הציבור זכאי גם הוא לחופש מפני תכנים מזיקים המועילים רק לרווחי הזכיינים - על חשבון יצירת נורמות פסולות.