המוזיאון מספר: סיפורם של היהודים בסין מוצג במוזיאון מרשים בשנגחאי

המוזיאון היהודי ובית הכנסת בשנגחאי משמרים משהו משנות החיים בגטו ■ בתמונות היסטוריות ובסרטי תעודה וראיונות חיים עם מי שהיו ילדים בסין, הצופה מקבל מבט מקיף, מרגש ורב-תקופתי

בניגוד לספירה המקובלת בעולם, בסין נוהגים לומר שמלחמת העולם השנייה נמשכה 8 שנים - מהכיבוש היפני ב-1937 ועד לניצחון בעלות הברית ב-1945.

שנגחאי, שהייתה צומת מסחר מרכזי בין מזרח למערב, משכה אליה יהודים נודדים כבר באמצע המאה ה-19. הקהילה היהודית נוסדה בעיר ב-1844, לאחר מלחמת האופיום הראשונה והסכם נאנקינג - הסכמי הכניעה הסינים שהתירו לבריטים לפתוח בשנגחאי תחנות מסחר. אלה הפכו למעשה לשער הכניסה עבור אימפריות המערב, ששלחו זרועות תאוותניות ונהנו מאוטונומיה כמעט מוחלטת בעיר הנמל.

המשפחות היהודיות הראשונות שהתיישבו בעיר בזכות חופש המסחר היו ממוצא ספרדי ומארצות ערב, עיראק, סוריה ואף מהודו ואפגניסטן. בין אלה ידועות במיוחד משפחות ששון וכדורי, שעסקיהן שגשגו.

עם עליית הנאצים לשלטון בשנות ה-30, הגיעו לשנגחאי כ-20 אלף פליטים יהודים, שנמלטו מאירופה. קונסול סין בווינה שימש גורם מרכזי בהצלת יהודי, בזכות אשרות שהנפיק למשפחות שלמות, בניגוד למדיניות הרשמית של הממונים עליו.

בבית הכנסת שברובע הונגקאו ובמוזיאון היהודי ששוכן לצידו, מסופר סיפורה של הקהילה היהודית של שנגחאי. בשנות המלחמה נדרשו היהודים להתרכז ב"גטו" לא בגלל יהדותם דווקא, אלא בשל המעמד של "חסרי מדינה", כפי שהגדירו היפנים את הפליטים כולם.

המוזיאון הקטן והמרשים מיטיב לספר את סיפורי המשפחות שחיו בסין - רובן עזבו לאחר תום המלחמה וחלקן עלו לישראל. בתמונות היסטוריות ובסרטי תעודה וראיונות חיים עם מי שהיו ילדים בסין, הצופה מקבל מבט מקיף, מרגש ורב-תקופתי, על המקום הזר והמוזר שמרבית היהודים שהגיעו אליו ניצלו ובנו את חייהם מחדש לאחר המלחמה.