ממבני ראווה למבני רפאים: מה קרה למבני אולימפיאדת בייג'ינג בסין?

מי שרוכב על גב נמר יגלה שקשה לרדת ממנו - אומר פתגם סיני עתיק. כאשר נכנסה סין לתנופת הפיתוח לקראת האולימפיאדה ב-2008, מעט מחשבה הוקדשה לעתידם של מבני הראווה שהוקמו בבייג'ינג. רשימת כוכבי האדריכלות הבינלאומיים שעשו את דרכם לסין לראשונה נראתה כנבחרת חלומות, שתספק לכלכלה הצומחת במהירות את האייקונים הנחוצים לה, ותאותת למערב על כוחה ופתיחותה החדשה של המעצמה הסינית.

חמש שנים אחרי האולימפיאדה, עומד אצטדיון "קן הציפור" כמעט ריק. האצטדיון הלאומי, שנבנה בהשקעה של 480 מיליון דולר ונועד לארח כ-90 אלף צופים, עולה למשלמי המיסים הסינים עוד 11 מיליון דולר בדמי תחזוקה שנתיים. לצד התהילה והכבוד שהסב למתכנניו, משכו האצטדיון הלאומי והכפר האולימפי שסביבו ביקורת נוקבת, בעקבות פינוי האוכלוסייה המסיבי, שהכשיר את הקרקע לבנייתם.

האדריכל והאמן איי ווייוויי, שתכנן את האצטדיון יחד עם משרד האדריכלים השווייצרי הרצוג ודה מרון, הדיר ממנו את רגליו במחאה על פינוי האזור בכוח משכונות ההוטונג ההיסטוריות. עשרות אלפי אזרחים הועברו לדירות בבתי מגורים מודרניים, שהקצתה להם הממשלה בפרוורים מרוחקים, כדי להכשיר את הקרקע לשימוש ספורטיבי "סטרילי". בהמשך התפתח השטח מסביב, וצמחה בו שכונה של מגדלי משרדים, הנהנים מתשתית התחבורה המשובחת שנסללה לקראת האולימפיאדה.

מנקודת מבטו של המבקר במקום, יש יתרון בסמיכות הגדולה של המבנים ששירתו את ענפי הספורט השונים. אלה נטועים בתוך פארק של שבילים רחבי ידיים. שדרה של דוכני מזכרות משוועים לקונים מובילה לכניסה אל קן הציפור ול"קוביית המים" שמולו. בפארק מוצבים פסלים בעלי משמעויות סימבוליות, ולצד כל אחד מהם פתגם סיני של חוכמה עממית, על רוח האדם, החברה והעולם.

בתוך האצטדיון פנימה ניתן לשכור סגאווי לטיול על מסלולי הריצה, כחלק מניסיונות ההחייאה בחורף מוקם במקום משטח החלקה על הקרח ומדי פעם נערכים בו אירועים ומשחקי ספורט מושכי קהל. אך אלה לא מצדיקים את העלויות, כנראה.

לעומתו, גורלה של קוביית המים שפר עליה יותר, והיא הפכה אחרי האולימפיאדה למרכז ספורט ופארק מים מושך קהל. עם מותג מים מינרלים על שמה וכ-2.1 מיליון מבקרים בשנה, היא מייצרת הכנסות עצמיות שכמעט ומכסות את עלויות האחזקה.

המבנה הקובייתי מסמל ארציות, לעומת המבנה העגול של קן הציפור המייצג שמימיות. הוא הוקם בהשקעה של 140 מיליון דולר, שגויסו מתרומות של כ-350 סינים גולים ברחבי העולם - עוד מחווה של הושטת יד החוצה מטעם המדינה המסוגרת. את מבנה הקובייה, המחופה בבועות מימיות למראה, בצורות גיאומטריות מצולעות, תכנן משרד האדריכלים האוסטרלי PTW יחד עם חברת ההנדסה הבריטית Arup. הבועות מחופות בחומר פלסטי דקיק וחזק, נושם ועמיד. הוא פותח במיוחד, כך שבמקרה דליקה למשל, תתכלה הבועה בתוך עצמה ותתפוגג, והאש לא תתפשט.

לא רחוק משם, במרכז העסקי של העיר, ניצב מגדל הטלוויזיה ומרכז הקניות והמשרדים שלצידו, בתכנון משרד OMA מרוטרדם, בראשותו של האדריכל רם קולהאס. במקביל למעורבותו הפעילה בצמיחה המואצת של מגה-ערים במדינות מתפתחות, קולהאס חוקר את התופעה וכותב עליה לא מעט. ממש במקביל לאולימפיאדה אצר תערוכה במוזיאון ויטרה בשווייץ, שבה קרא לציבור להתבונן בצמיחה המואצת של דובאי, כדוגמה לאותן ערי-ענק המתפתחות בין לילה.

העיר באפור

ארבע מהערים הצומחות במהירות הגבוהה ביותר בעולם שוכנות בסין, ובראשן שנזן, עיר תעשייתית ש"קפצה" בעקבות מדיניות המודרניזציה של דנג שיאופינג מ-30 אלף נפש ב-1979 ליותר מ-12 מיליון כיום. בבייג'ינג הבירה חיים כ-20 מיליון בני אדם, והיא אינה העיר הגדולה ביותר בסין. 23 מיליון חיים במטרופולין של שנגחאי ובשיא מחזיקה צ'נגקינג שבמרכז המדינה, עם 30 מיליון נפש.

כמי שרוכב על גב נמר, עם העיור המואץ מגיעים גם צרכי הדיור להמונים ואלה נמצאים בפער אדיר לעומת הבנייה המרהיבה שבמרכזי הערים. הבנייה המסורתית של בתים רבועים נמוכי קומה המצטופפים סביב חצרות פנימיות, "הוטונג" בשפת המקום, פינתה את מקומה למגדלי מגורים אפורים וחסרי ייחוד, אך אלה כמעט ואינם נראים במרכזים הנוצצים של הערים.

מחיר ההצלחה הוא גם המחיר שעל התושבים לשלם על התפתחות העיר. מחירי הדירות בבייג'ינג עלו בעשר השנים האחרונות מממוצע של 500 דולר למ"ר ל-11 אלף דולר למ"ר באותו אזור, בעוד השכר הממוצע בסין העירונית עומד על 1,300 דולר לחודש.

מגדל הטלוויזיה, הבנוי כשער זוויתי משני מגדלים שמתחברים בראשם, זכה בפי העם לשם החיבה "המכנסיים הארוכים". לא רחוק ממנו נמצא אחד האיקוניים העירוניים החדשים ביותר בעיר - בניין "סוהו בייג'ינג", בתכנונה של האדריכלית הבריטית-עיראקית זהא חדיד, שנחנך לפני כשנה.

קבוצת הנדל"ן "גלקסי סוהו", שהזמינה את חדיד, ביקשה וקיבלה בדיוק את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב: בניין שצורתו אמורפית, והוא בנוי לגובה כשתי ביצים, שביניהן מקשרים גשרים מרחפים ושבילים מתעקלים, מעל כיכרות פנימיות. יותר מ-330 אלף מ"ר של שטחי משרד ומסחר, פנאי ובילוי, במה שאמור להיות "המרכז האורבני הגדול בעיר".

ה"סוהו" שוכן על הטבעת השנייה בכבישים המקיפים את מרכז בייג'ינג. הטבעת הראשונה היא זו שסובבת את הלב ההיסטורי של העיר, ובמרכזו כיכר טיאננמן, המוזוליאום של מאו והעיר האסורה. שם, בנקודת המפגש בין צירי התנועה ממזרח למערב ומדרום לצפון, נפגשים העבר וההווה. את המבט לעתיד קבע מאו, שאחוזת הקבר העצומה שלו נטועה על ציר התנועה הראשי, ומסתירה את הכניסה ההיסטורית לארמון הקיסרי שבעיר האסורה.

מיליוני סינים נוהרים בכל שנה לחלוק כבוד למאו הנערץ, שבימים אלה מציינים 120 שנה להולדתו וכ-30 שנה למותו. בלהט ההערצה, נדחקות הצידה עובדות מצערות, כמו מהפיכת התרבות של שנות ה-60-70, שקרעה משפחות והפכה את ההשכלה לפשע. עוד קודם לכן היה מאו אחראי למדיניות התיעוש שכונתה "הקפיצה הגדולה", בסוף שנות ה-50, שבעקבותיה הגיע גם רעב גדול שהביא למותם של כ-20 מיליון סינים.

פנינה קוסמופוליטית

לעומת בייג'ינג, שנגחאי הייתה עוד לפני המהפכה הקומוניסטית עיר נמל קוסמופוליטית, שעמדה במרכזם של מאבקי כוחות מסחריים ודיפלומטיים. השפעת המערב ניכרת יותר מכול ברצועת ה"בונד", בנייני המשרדים והמלונות הגדולים, המתגודדים על פתחו של נהר יאנגצה. הבנייה לגובה בלב העיר מותירה מעט מקום לעבר. את קו הרקיע של שנגחאי מגדירים מחדש מדי שנה מגדלי הענק, המתחרים זה בגובהו של זה. האייקוני ביותר, עדיין, הוא מגדל הטלוויזיה, "פנינת המזרח".

את החלקים המסורתיים יותר של שנגחאי צריך לחפש בשכונות המרוחקות מהמרכז. שיאי אדריכלות לא נשברו אמנם, אך בהחלט התחרו אלה באלה בתערוכת האקספו שנערכה בשנגחאי ב-2010. לעומת המבנים הזמניים והסימבוליים שהקימו מדינות העולם (וביניהן ישראל, ביתן פיסולי ספירלי באבן וזכוכית, בתכנונו של אדריכל חיים דותן), המבנה המרכזי שייצג את סין נותר על כנו. באופן מפתיע, בחרו הסינים בצורת פגודה הפוכה למבנה הרשמי - ואולי ניתן לראות בכך סמל לשובן של רוחות העבר לזירה, ולהישענות על מורשת שנשכחה, אחרי התכחשות ארוכת שנים לתרבות המסורתית.

הכותבת הייתה אורחת של קבוצת הרכישה של מוזיאון ישראל בסיור בסין