פיניטה לא קומדיה

לפני שנתיים בערך השלכתי דימוי מן העיבוד העמוק והנוגה בבימויו של יבגני אריה ל"יונה ונער" מאת מאיר שלו, ל"מלחמת השחרור של תיאטרון גשר". לא עוד תיאטרון עולים בעל ניחוחות גלותיים ומבטא זר, אלא כזה שכעבור 20 שנות ישראליות, מרגיש עצמו בשל להתמודד עם האתוס הצברי המכונן ולעשות זאת בעין בלתי מתחנפת. שנתיים עברו כאמור, ואם לחזור אל אותו סט של דימויים, הרי שהעיבוד החדש של אלכסנדר מורופוב ל"המתאבד" מאת ניקולאי ארדמן, שזכה לשם "פיניטה לה קומדיה", מסמל מידה לא מבוטלת של כמיהה חוזרת אל הגטו התרבותי.

אנשי גשר מכירים את קהל המנויים שלהם, ואפשר שהם זיהו בו צמא להצגות "כמו פעם". יכול להיות, ואפשר שזו הסיבה שאחת מהצגות הרפרטואר היוצא שלהם היא על טהרת השפה הרוסית ("וואסה") ועוד אחת היא על טהרת הנוסטלגיה ("כפר"). אבל כאשר מדובר בהצגה חדשה בעברית, שמרבית שחקניה הם צעירים ילידי הארץ, התוצאה שמתקבלת מוזרה בלשון המעטה: קבוצה של צברים שעושים ככול יכולתם על מנת לגלם דמויות רוסיות במחזה רוסי, בתיאטרון שמזוהה כרוסי ולעיני קהל שחלקו הלא מבוטל הוא...רוסי. הפוך על הפוך.

לבטח שאם התוצאה הייתה מבריקה אפשר היה להכתיר זאת כניצוץ של גאונות. אבל "פיניטה לה קומדיה" אינה נוצצת ואינה מבריקה. למרבה הצער, מדובר באחת ההצגות היותר בינוניות שיצא לי לפגוש בגשר. תוצאה, שמעבר לגופו של מחזה - שאינו עומד במבחן הזמן בעיבודו זה, אבל זה דיון אחר - מעידה על תיאטרון מפואר שניכר כי נקלע לתקופת מעבר.

מתח פיקטיבי

סיפור המסגרת, בכמה מילים, הוא סיפורו של המובטל סמיון (אלון פרידמן), שנשוי למאשה (נטע שפיגלמן), וגר עמה ועם החמות שלו סרפימה (נטשה מנור). סמיון מתייאש מהחיים העלובים שלו, ואחרי שאפילו לנגן בטובה הוא לא מצליח ללמוד, סביבתו משוכנעת שעוד ביקור אחד בשירותים והוא יתאבד. אלא שבמקום שהאנשים הטובים ינסו להניא אותו משלוח יד בנפשו, הם מארגנים לו מסיבת פרידה ומבקשים לנכס את ההתאבדות שלו, למען מטרותיהם.

זו ההצגה השלישית שמביים אלכסנדר מורפוב בגשר בתקופה האחרונה. קדמו לה "דון ז'ואן", שזכתה כאן לביקורת משבחת, ו"פרימה דונה" שאף התעלתה עליה. השתיים היו מלאכת מחשבת יצרית וסגנונית כאחת, הבמות שלהן לא הפסיקו להפתיע, לרגש ולהסעיר. גם ב"פיניטה", מורפוב מייצר במה עשירה בפרטים וגם בכמה הברקות - דוגמת החמות שישנה על מכונת הכביסה, או צוות הצילום הטלוויזיוני שמגיע לסקר את ההלוויה - אבל מרגשת ומסעירה היא לא. למען האמת, במקום שההצגה תתקרב אל הצופה, תיגע בו ותצליח לסחוף אותו אל בחירתו של סמיון, ככל שנוקפות הדקות - היא רק מתרחקת והולכת. מאבדת גובה.

מבחינה סגנונית זה קורה משום שבמחצית השנייה של ההצגה, מורפוב בוחר להשתמש דווקא בעומק הבמה למירב ההתרחשויות, תוך שהוא מותיר את חלקה הקדמי חשוך. בחירה שמייצרת פער פיזי משמעותי בין הקהל ובין השחקנים. מבחינה תוכנית זה קורה, בין היתר, משום שסמיון בגילומו של אלון פרידמן המקסים הוא פשוט טיפוס חביב מדי. בשום שלב של עיצוב הדמות הוא אינו משדר ייאוש קיומי כזה שהתאבדות בכלל תעמוד על הפרק כאופציה אמינה, ומכאן שגם הבחירה שלו אינה מחזיקה עוגן למתח עליליתי של ממש. רק אמפתיה.

"פיניטה לה קומדיה", תרגום: רועי חן, עיבוד ובימוי: אלכסנדר מורפוב, תיאטרון גשר