עתיד לא ורוד

בחלומותיו השחורים ביותר לא דמיין יאיר לפיד ש-75% מהציבור יביעו דעה שלילית על תפקודו כשר אוצר. לפיד עשה הכל באחרונה כדי לשפר את תדמיתו: הוא נלחם על זכויות ההומוסקסואלים, יצא נגד העלאת שכר הח"כים, תקף את הכוונה לרכוש מטוס לרה"מ, הצטלם בז'קט עור לצד קצינים בצפון ועם המפכ"ל בדרום, אבל גם מסיבות העיתונאים על ביטול העלאת מס ההכנסה וקיצור החופש הגדול לא עזרו ללפיד.

מסקר מכון רפי סמית שנעשה עבור "גלובס" עולה כי עדיין שלושה רבעים מהציבור לא מרוצים מתפקודו של שר האוצר בשנה הראשונה לכהונתו. למי שהיה המאמי הלאומי המספרים האלה הם בלתי נסבלים, שלא לומר קטסטרופה.

אם לפיד חשב שהירידה בסקרים תהיה זמנית ותבלם אחרי אישור התקציב, כנראה שטעה. המספרים לא משתנים: יש עתיד ממשיכה לרדת בסקר גלובס וזוכה ל-10 מנדטים בלבד. כמו נהג משאית בירידות של סדום, לפיד ממשיך לרדת במדרון החלקלק ובמקום לשים ברקס הוא לוחץ על דוושת הגז.

וזאת בעיה אלקטורלית קשה. יש עתיד היא מפלגה של איש אחד. אף אחד לא יצביע עבורה בגלל שלח, פירון, או עדי קול. לפיד שבא מערוץ 2 יודע: רגע אחד אתה כוכב נולד מצליח בטירוף אבל אז הפורמט מתיישן ומחליפים אותך בכוכב הבא. והכוכב הבא שמדברים עליו במערכת הפוליטית הוא משה כחלון.

יש להניח ששר התקשורת לשעבר מדיר שינה מעיניו של נתניהו. שביעות הרצון מרה"מ היא בינונית. 54% אינם מרוצים מתפקודו בתום השנה הראשונה של הקדנציה השלישית. כרגע, כשלפיד מדמם ציבורית זאת לא בעיה אקוטית אבל כשלפני הבחירות יצוץ כחלון, מועמד חברתי עם תדמית של רפורמטור עם רשימה אטרקטיבית, עלולים המצביעים לברוח מהליכוד אל המועמד החדש והמלהיב, כפי שעשו בבחירות לפני שנה.

כרגע אין מי שמאיים על נתניהו, ואת זה מזהה גם שר התחבורה ישראל כץ. רק לפני ארבעה חודשים הוא חנך את קו הרכבת לאשקלון עם לפיד, והנה השבוע על הרכבת לשדרות עלה הנוסע נתניהו יחד עם שר התחבורה, ואילו הנוסע לפיד נשכח בקרון ונשאר בכפר אז"ר, בקרון לא רק שלא נוסע, אלא מתדרדר לאחור.

שלא כדרך הטבע

באופן חריג עמד אתמול שר האוצר על בימת הכנסת והשיב להצעת חוק פרטית בקריאה טרומית. בדרך כלל שולח לפיד למשימות האלה את סגנו מיקי לוי. הפעם בחר שר האוצר לעמוד בחזית במטרה לגייס את היכולת הרטורית שלו ולשכנע שהצעת החוק של ח"כ עדי קול, שמעניקה נקודות זכות לזוגות חד מיניים, היא הישג.

אלא כשזהבה גלאון, יו"ר מרצ, שמקדמת זכויות חד מיניים כחלק מסדר היום כבר שנים, הצביעה נגד, ויו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט, שמפלגתו לא מכירה בזוגות מאותו מין תמך, משהו פה נראה לא טבעי, לא מסתדר.

כשבוחנים את הפשרה שהושגה בין יש עתיד לבית היהודי, אפשר לומר בוודאות שאת הניצחון יכול לרשום האח בנט, שכבר לפני חודש הציע את מה שאתמול אושר. אחרי שבועות של משבר עם לפיד שעלה על בריקדות, אותה הצעה שהיתה כל הזמן על השולחן אושרה ולא השתנתה במילימטר.

זה לא הפריע ללפיד להגיד על הדוכן, בניגוד לסיכום המוקדם, שההצעה תקודם בכנסת. נראה שבבית היהודי מודעים לבעיית האמינות של לפיד. זו אולי הסיבה שבנט עובד במזומן, עם קבלות. הכל נחתם על הנייר קודם לכן.

במערכת הפוליטית נותנים סימנים בהבדל שבין חירותניקים למפא"יניקים. בעוד הראשונים נדבקו לסמלים, השניים בנו את המדינה. הטירלול שאליו הכניס לפיד את הקואליציה סביב ההצעה מצביע על ממצא עיקרי אחד: לפיד הפך לחירותניק.

להצעת החוק שמבטיחה קידום זכויות הומוסקסואלים אולי כותרת מרשימה שעשויה לזכות בקרדיט ומנדטים, אבל היא ריקה מתוכן: התקנות יטיבו עם כמה עשרות זוגות, אבל יפגעו במאות ואולי אלפי אחרים. לא רק שהחוק חותר תחת נקודות זכות לנשים, יבטל את האפליה המתקנת ולא יעודד אותן לצאת לעבוד, הוא גם יפלה לרעה זוגות של לסביות, שרק אחת מהן תוכל לקבל נקודות זכות. למעט רוח וצלצולים, אין בו כל פתרון לבעיית הזוגות החד מיניים.

ריב משפחתי

הסיפור הזה הוא עוד מסמר שננעץ בברית האחים לפיד ובנט. במוצ"ש האחרון התגלה עוד מחזה משעשע שציין את סופה של הברית הזו, שזוהתה כבר באמצע המושב, כשבפאנל בערוץ 10 ישב בתווך בין ח"כ קול (יש עתיד) למוטי יוגב (הבית היהודי) סגן השר אופיר אקוניס, תוך שהוא מנסה להפריד בגופו בין הניצים. מי היה מאמין שאקוניס הצעיר יהיה המבוגר האחראי. הריב שיצא ממסכי הטלוויזיה המשיך במליאה, כשלפיד במצוקתו הפוליטית מחפש נקודות תורפה ודוקר את אחיו.

בינתיים בנט לא נגרר למריבה משפחתית. הוא יודע שלנתניהו הריב בין האחים מביא רק נחת, ולכן הוא לא ממהר להצהיר על סיומה של הברית. נתניהו כל כך נהנה שנתן הוראה לאנשיו לא לסייע לשניים להגיע לפשרה. שישחקו הנערים לפניו.

המצב בין בנט ללפיד כל כך רעוע עד שיש מי שאומר שהברית החדשה היא בכלל בין נתניהו לבנט. בין השניים יש הסכמה לפחות סביב כל הקשור לוועדת החוץ והביטחון: עופר שלח לא ימונה ליו"ר ראשון.

למרות כל הריבים, לאף אחד אין כרגע אינטרס לעזוב את הקואליציה. ביום שישי האחרון שוחח נתניהו עם לפיד. "אתה בפנים או בחוץ, יאיר", הוא שאל. מאוחר יותר נפגש רה"מ עם בנט. בתחילת ישיבת הסיעה השבוע, ביקש נתניהו לעדכן את חברי הליכוד-ביתנו "בהתפתחויות הקואליציוניות". בחדר נרשמה תדהמה: המילה איראן לא נשמעה. "סיימתי סבב של שיחות עם ראשי המפלגות, המשיך נתניהו, וכולם אמרו לי: 'רוצים להמשיך'".

אולי מושב הקיץ יביא עמו רוחות חדשות, אבל ההערכה המחודשת היא שעד הגשת התקציב הבא לא יחול כל שינוי בהרכב הקואליציה. גורמים בקואליציה עדיין סבורים שלפיד עלול ליזום משבר קואליציוני כדי לא להיות חתום על התקציב הבא. תקציב גזירות נוסף שיגיש לפיד ימיט מכת מוות על שאיפתו להיות רה"מ. אולי לנתניהו יש חלומות, אבל הוא לא אקטיבי לגביהם. והאחים? הם ימשיכו לשבת כתף אל כתף בממשלה ולא באופוזיציה, גם אם הכתף הזו תהיה קרה.

מי יביא שלום עלינו: 36% בציבור תומכים ברובי ריבלין לנשיאות

עובר אורח בכנסת שחלף על פני לשכתו של השר סילבן שלום ביום שני האחרון הופתע לראות את ח"כ פואד בן אליעזר נכנס פנימה וסוגר מאחוריו את הדלת. אלמלא פורסם לפני כחודש לראשונה בגלובס ששלום מקבל פניות להיות מועמד הליכוד לנשיאות, לא היתה מורמת גבה.

פואד, שפוקד ח"כים שיתמכו במינויו לנשיא המדינה, יוצא ונכנס מלשכות כעניין שבשגרה. השיחה היתה בארבע עיניים, אבל לא קשה לנחש שהם לא דיברו על משרד התשתיות שבראשו עמדו השניים, כל אחד בתורו.

בניגוד לרובי ריבלין ופואד, שנאבקים רשמית על התפקיד, מועמדותו של שלום על אש קטנה. הוא עוד לא קפץ רשמית למים, ולכל מי ששואל הוא עונה: "בינתיים אתה יכול לישון בשקט". יש האומרים שהתמודדות של סילבן היא תקוותו של פואד, שכן שר הנגב והגליל יפצל את קולות מחנה הימין בין ריבלין לשלום.

אלא שתקוותו של פואד היא החשש של שלום: ברגע ששלום יקבל רשמית את תמיכתו של נתניהו, ברור שהוא לא יקבל את כל תמיכת סיעת הליכוד. הליכודניקים אמביוולנטים. הם ישמחו לראות את שלום מחוץ לרשימה, כמו גם את ריבלין, אלא ששניהם לא מתכוונים לפנות את מקומם אם לא יעברו למשכן הנשיא. אמא של ריבלין נפטרה בגיל 101. ריבלין בן 73 והוא לא מגלה סימני עייפות.

ריבלין נחשב לאהוד בקרב כל סיעות הכנסת, מימין ומשמאל והאהדה הזאת מחלחלת גם לציבור . מסקר "גלובס" עולה כי לא רק שריבלין הוא המועמד המועדף לנשיאות המדינה בציבור הכללי עם 36% תמיכה, אלא שהאהדה אליו גדולה עוד יותר בקרב אלו שהצביעו למרכז-שמאל. כמעט מחציתם היו רוצים לראות את יו"ר הכנסת לשעבר בלשכת הנשיא. שיעור תמיכה מרשים במיוחד כשמדובר באדם עם השקפת עולם ימנית סדורה. אבל ריבלין הוכיח את הגינותו בשנים, שבהן היה יו"ר הכנסת ולא נתן לדעותיו הפוליטיות להשפיע על תפקידו הממלכתי .

בעוד הציבור עם ריבלין, בכנסת מוזכרים שמותיהם של פואד ושלום כבעלי סיכויים טובים יותר, ואת הנשיא, כידוע, בוחרים 120 ח"כים בהצבעה חשאית. לכאורה, אין חשיבות לדעת הציבור אבל אחרי הטראומה בבחירת קצב אין ספק שהח"כים לא יוכלו להתעלם מדעת הקהל כשיתקרב מועד ההצבעה.

ליברמן לפיד ובנט טרם הכריעו בסוגיה. בבית היהודי שוקלים בכלל להביא מועמד מבחוץ. כרגע הם מנסים לקדם את מועמדותו של יו"ר הסוכנות, אסיר ציון נתן שרנסקי לתפקיד, אך המטבע עדיין לא נפל. לפיד, גם זה חדש לו ואולי רק אחרי שיסיים את ההתגוששות בזירת ועדת חוץ ובטחון יעלה כיתה ויחליט מה הם מהלכיו גם בקרב הזה.

במרצ כבר הדברים ברורים. ההצבעה היא אידיאולוגית, לא פרסונלית. הסיעה ברובה תתמוך בפואד. גלאון וריבלין מיודדים מאוד, אבל היא לא תתמוך במי שמדבר על מדינה אחת ולא שתיים. הורביץ וגילאון יתנו קולם לריבלין, שמעריך מאוד את גלאון על כך שבניגוד לאחרים, אמרה לו את האמת בפנים.

נותרו עוד חמישה חודשים בטרם יגיעו המובילים למשכן הנשיא והעסק עוד צפוי להתחמם. שלום לא רוצה לשחזר את טראומת ריבלין שבהתמודדות הקודמת התייצב בקול רועד מול המצלמות והסיר מועמדותו, ולכן יודיע רק כשיהיה בטוח באחוזי התמיכה בו.

פואד כאמור עדיין מקושש קולות, מפלגת העבודה ומרץ זה נחמד אבל זה בטח לא מספיק ורובי, רובי עדיין תחת הטראומה של הפעם שעברה בה גילה כי חירותניק לחירותניק לא תמיד אומר אמת. חמישה חודשים זה הרבה זמן בפוליטיקה הישראלית, שינויים קואליציוניים או כניסה של שחקן חדש למרוץ עשויים עוד לטרוף את הקלפים לכולם.