יש להם חדשות

"תקוות גדולות", א' 22:00, ערוץ 8

אני מודה שלתחילת ההקלדה הזאת קדמו כמה תזוזות של אי נוחות בכיסא, כפי שכל האוחז במקלדת ינוע ודאי בכורסתו אל מול הסדרה התיעודית הזאת. לכאורה מדובר בפרשת עלייתו ונפילתו של העיתון "חדשות", אך למעשה מדובר בחתך רוחב של העיתונות הישראלית, כשהפרט המטריד ביותר מבחינתי הוא תחושת ההחמצה של גיבורי האפיזודה ההיא: האם היא אורבת לכל אחד מאיתנו?

אין לי דרך להגזים בתיאור ההשפעה של "חדשות" על חיי, מאז שנטלתי אותו לראשונה, כתלמיד תיכון חיפני, מדוכן העיתונים, בעיקר בגלל הגברת המעורטלת שחיכתה בכל יום בעמוד 3 (ניסיון כושל לחקות את ה"סאן", שנפסק אחרי זמן קצר יחסית). "חדשות" היה אחראי במידה רבה לעיצוב תפיסתי הפוליטית, לשינוי היחס שלי כלפי תל-אביב, למעברי אליה, לרצון לכתוב בעצמי בעיתון, ועוד. הוא היה העיתון הראשון בעברית שהציע לקורא מערכת יחסית ולא רק חדשות. היו כותבים כאלה לפניו בשולי העיתונות המסורתית יותר, אבל חדשות היה העיתון הראשון שנכתב לא כדי לספר לקורא מה קרה (אם כי באופן ביזארי, הוא נזכר היום בעקבות פרשת קו 300, שבה כן העז לספר לכולנו מה קורה באמת במקום שבו כבות כל המצלמות, זולת זו של אלכס ליבק), אלא כדי לשתף אותו במה אנחנו מרגישים לגבי מה שקרה. אז מה מרגישים חלק מגיבורי הסצנה ההיא היום, יותר מ-20 שנה אחרי מותו של העיתון ששינה את העיתונות?

הבמאי דוד דרעי חוזר אל מיקי רוזנטל, ראודור בנזימן, רינו צרור, נתן זהבי, יגאל סרנה, יוסי קליין ואלכס ליבק. באופן לא מפתיע, הם מצליחים להיות סנטימנטליים בלי להיות נוסטלגיים, ובכך לייצר לא רק מבט נוגה כלפי העבר, אלא גם ביקורת נוקבת של ההווה וחשש מפני העתיד: הן העתיד של כותבי העיתונים והן העתיד של קוראיהם.

פאן לי במקסימום

"גולסטאר", א'-ד' 20:15, "הוט 3"

בצהרי יום שישי מעלתי בשליחותי החשובה בשירותכם: הכנסתי את ה-DVD של הסדרה אל המכשיר, אבל במקום לצפות בה באדיקות, עסקתי במטלות ביתיות שונות, כך שלא יכולתי לגבש דעה נחרצת על העונה השנייה של מה שהייתה בעונתה הראשונה טראש חביב למדי. יחד עם זאת, למדתי את כל מה שאני צריך לדעת אודותיה לפי רעמי הצחוק של שלושת ילדיי שבקעו מהסלון: מי שיכול לגרום להם לגעות בצחוק סתם כך באמצע היום - יבורך. סיפור המסגרת ברור: קבוצה של סלבריטאים בעבר, בהווה וחלקם, אני בטוח, מקווים שגם בעתיד, מתקבצים כדי להפוך לקבוצת כדורגל במחנה אימונים שמהווה "סיר לחץ" שבו נצפות תופעות משעשעות. המשעשעת ביותר היא שייע פייגנבאום, המאמן, שגם כחלוף עונה לא הפנים עדיין שמדובר ב"דאחקה" ומתייחס לנושא ברצינות תהומית, כאילו מונה למאמן ריאל מדריד. גולסטאר" היא ההוכחה לכך ש"בגובה הדשא", לא חייב להיות כינוי גנאי.