עתידו מאחוריו

בחיים צריך לדעת לנצל הזדמנויות. במיוחד הזדמנויות של פעם בחיים. בסוף ינואר 2013, לפני כמעט שנה, הייתה ליאיר לפיד הזדמנות להפוך לראש ממשלת ישראל. הוא זכה ב-19 מנדטים. מפלגתו הייתה הגדולה בגוש השמאל-מרכז, שמנה 48 מנדטים. מה שהיה עליו לעשות אז הוא לנסות ולחבר בין סיעות הגוש למפלגות החרדיות ואולי אפילו להעז ולצרף גם מפלגה ערבית. לשם כך הוא נזקק לתחבולנות פוליטית, לשאר-רוח, לאומץ-לב, ובעיקר ליכולת להתגבר על הסלידה שחש כלפי שתי קבוצות מיעוט: הערבים והחרדים.

לפיד בחר באופציה אחרת. הוא הקים גוש פוליטי עם מפלגת הימין של נפתלי בנט, והכתיר את בנימין נתניהו לראש הממשלה. הפוליטיקאי הטירון זיהה שהעם מאס בביבי, וחשב כנראה שהוא יבלה שנתיים נעימות ומפנקות במשרד החוץ, יפרוש בטיעון זה או אחר זמן מה לפני הבחירות הבאות, וייקח אותן בהליכה.

אבל הזדמנויות של פעם בחיים אינן חוזרות מטבען. בדצמבר 2013 מצבו האלקטורלי של לפיד בכי רע. מפלגתו, יש עתיד, שהייתה הגדולה בישראל בסקר מאקו שנערך שבוע לאחר הבחירות עם 27 מנדטים וזינקה אחר-כך ל-30, צנחה בסקר "גלובס" האחרון ל-10 בלבד. מנהיגה לפיד, שתומרן על גלי האופוריה למשרד האוצר, יכול היה לקרוא בשבוע האחרון, שחור על גבי עיתון, ש-75% מהציבור אינם מרוצים מתפקודו. 3 מכל 4 ישראלים מעדיפים היום, פשוטו כמשמעו, שיעזוב את תפקידו ויניח להם.

לפיד שילם לאורך כל השנה את מחיר החובבנות, הזחיחות, הבורות והכזבים. תנועתו המבוהלת בחלל שאליו צנח לוותה ברעש תקשורתי עצום, בסטטוסים מגוחכים ובנאומים מביכים ששיקפו חוסר מודעות עצמית ואי-הבנה של החומר. לפיד, ייאמר לזכותו, צדק. הוא התאים להפליא לתפקיד שר החוץ, הפרזנטור של המדינה. ללא ניסיון ניהולי, בלי רקע צבאי, עם הישגים נאים בתחומים לא רלבנטיים כמו משחק, כתיבה והגשה, לא היה לו שום סיכוי להצליח בתפקיד שהוא מגלם בימים אלה: שר האוצר של מדינת ישראל.

ובכל זאת, יו"ר מפלגת מעמד הביניים נותר אופטימי. למרות הסלידה הציבורית ממנו, הלעג והבוז של רבים מהאזרחים שלא הצביעו עבורו והאכזבה המרה של אלה שהתפתו לעשות זאת, הוא מאמין שישוב לעלות. שהסקרים יתהפכו. שהאנשים יתפכחו. שזה מצב זמני. מקורביו מאמינים ויועציו בטוחים כי ברגע שהכלכלה תיחלץ מהבוץ, הצניחה במעמדו תיבלם והאווירה הציבורית סביבו תשתנה.

אלפי מפוטרים נואשים

לפיד, כך נראה, מתקשה להבין שהעולם הפוליטי אינו העולם התקשורתי. בתקשורת אפשר לכסות על הכול כמעט במילים; בפוליטיקה, המעשים חושפים את מי שאתה באמת. וגם המצב הכלכלי לא תלוי במה שתכריז אלא במה שהעולם יעשה. ואם העולם חושב שישראל צריכה להגיע להסדר עם הפלסטינים, ואתה משמש כרכיב מרכזי בממשלה שלא עושה דבר כדי להשיג זאת, הכלכלה לא תתאושש. נהפוך הוא, האירופים, ואולי גם האמריקאים, יגבו מאיתנו מחיר כבד על כך. החיבור לבנט אולי מגניב, אבל אלפי מפוטרים נואשים מצחיקים הרבה פחות.

הנתון שלפיד לא הכניס למשוואה נמצא כעת מחוץ למגרש הפוליטי, אבל הוא מתכוון לחזור אליו בעתיד. קוראים לו משה כחלון; והוא מקים מפלגה חברתית-כלכלית, שתחתוך בליכוד, תנגוס בעבודה, ותקרוץ למצביעי יש עתיד שעדיין ממתינים להורדת מחירי הדיור. אם לפיד חושב על קאמבק, הוא עלול לגלות, כבר ב-2014, שמסלול ההמראה תפוס. מבעד לחלון הטיסות היוצאות הוא יוכל להביט בעיניים כלות כנראה על מטוסה של מפלגת כחלון, החדשנית, העדכנית, הנקייה והמצוחצחת. בדיוק כמו יש עתיד ערב בחירות 2013. הבחירות האחרונות שבהן יכול היה יאיר לפיד להפוך לראש הממשלה.