רבות מדובר, במיוחד בשנה האחרונה, על הצלחת התוכן הישראלי בחו"ל. הצלחות, כנהוג בישראל, מנוכסות במהרה לציבור הרחב כולו - בעוד הכישלונות הם בקושי של מי שנכשל בפועל. אך גם להישגים הישראליים בתחום מכירת התוכן הטלוויזיוני יש אבות ואמהות ברורים - והם הולכים ומצטמצמים.
המציאות המשתנה יום-יום בזירה המקומית כתוצאה מהעניין הבינלאומי בנעשה כאן, הופכת אט-אט את זכייניות הטלוויזיה לכוחות היחידים שיוכלו להצליח ולשווק את מרכולתם לחו"ל.
מעניין להביט מהצד ולראות כיצד הזכייניות החבוטות שלנו, שתנאי השוק הבלתי אפשריים הפכו אותן ליצורים חלשים מחד, הן מאידך גופים כמעט בלעדיים בהכתבת הטון בתעשייה. קשת, רשת וגם ערוץ 10 מחליטים מה תנאי התשלום לתעשיית ההפקה, מה גובה התשלום ומה יישאר לשוק היצירה אחרי שהתוכנית תעשה את שלה על המסך.
הם, הגופים הנידפים הללו, שלכל תזוזה קטנה בשוק הפרסום יש השפעה מכרעת על חייהם מעל או מתחת לקו, מתנהלים כלפי שוק הטלוויזיה המקומי כגבירים. הנחת הייסוד של גופי השידור היא שכל מי שמרוויח כסף חוץ מהם, עושה זאת בזכות נדיבותם שלהם ולא בזכות עשייתו האישית. וזה לא מופרך כלל.
זו לא אשמת הזכייניות. הן לא קמו בוקר אחד והחליטו לפעול בבריונות כלפי השוק. זה מה שקורה כשקצה אחד של התעשייה - זה שנמצא בקדמת המסך, כורע תחת נטל רגולציה ודרישות, וכלפי הקצה השני - זה שיוצר ומפיק, אין שום מחויבות חוקית של המדינה.
המדינה החליטה שכל גוף שידור בישראל חייב להוציא חלק גדול מהפקותיו לשוק היצירה כדי לקיימו, ובכך נטשה את הנושא. במידה רבה, היא קבעה כי המפיקים הם צינורות בדרך למסך, וכי יוצרים הם ספקים. אין שום חוק שנותן תוקף לזכויות שיש למפיק ומלפתח רעיון טלוויזיוני על יצירתם. כל זאת תלוי לחלוטין בטוב-לבן של זכייניות הטלוויזיה.
כולם צודקים
לולא קשת, רשת וערוץ 10, לא הייתה פה תעשייה טלוויזיונית בכלל. השותפות בינן ובין המפיקים הביאה להפיכת השוק הישראלי לאחד המרשימים והנחשקים בעולם. אך השותפות הזו, בתוקף גודל השוק, גם שמרה את המפיקים חלשים. כדי שהם יגיעו למסך ומשם אל השוק הבינלאומי, הם תלויים לחלוטין בזכיינית שתיתן להם מסך, תממן, תשווק, תפיץ ותטפח.
הכסף העיקרי מגיע מכיוון הזכייניות, ולכן באופן טבעי, גם עיקר ההכנסות מגיע לכיסן. וכעת, כשהעולם מתדפק על דלתה של ישראל - בין אם בכניסה כמשקיע ובין אם ברכישת פורמטים - למפיקים אין כל יכולת אמיתית לקחת חלק בעוגה מבלי לעבור במסך של זכייניות הערוצים קודם, בתנאים שלהן.
האפיל העולמי משנה גם את גופי השידור. החוזים הופכים להיות קפדניים יותר, והחשק להיות גוף בלעדי - לאורך כל שרשרת המזון (כולל האלמנט החדש שנוסף אליה - חו"ל) - הולך וגובר.
המפיקים הישראלים, ואיתם היוצרים, הבמאים והתסריטאים, רוצים יותר. כמו עמיתיהם בחו"ל, הם מבקשים יותר כוח, או לפחות את האפשרות לצבור כוח. בזכייניות מאמינים שהכוח הזה יבוא על חשבונן.
במאבק שהם מנהלים היום להמשך קיומה של תל"י - החברה שמספקת להם תמלוגים - דורשים איגודי התסריטאים והבמאים הכרה בזכויות שלהם. קשת הגיבה ואמרה שיש להסדיר את הפעילות של חברות התמלוגים, ועד אז היא מתנגדת.
תל"י צודקים, וגם קשת. שוק ההפקה והיצירה הטלוויזיונית הישראלי חייב הסדרה בחוק. צריך לקבוע מה ערכו של כל שלב בתהליך היצירה ומה חלקו בזכויות הכלליות. שוק הפקה חזק ישרת בסופו של יום את הזכייניות יותר מכל. הוא יוצף בשפע של יצירתיות ורעיונות ואולי גם יוריד מהן את הנטל האימפריאליסטי.
כך או אחרת, עד לחוק אמיתי ואפקטיבי, תל"י חייבת להתקיים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.