לא חכם, לא מלהיב. סתם כדורסל / אודי הירש

הקשר בין היוקרה שמנסים לצייר ליורוליג לבין רמת המפעל הוא מקרי בהחלט, וגם שלב הטופ-16 לא מבטיח חוויות צפייה יוצאות דופן

כרטיס במקום סביר למשחק הביתי הראשון של מכבי ת"א במסגרת הטופ-16 בשבוע הבא יעלה לכם 500 שקל. זהו סכום מרשים למדי, ששמור לחוויות אקסקלוסיביות, כגון מופע של כוכב מוזיקה נערץ או ערב ספורטיבי בלתי נשכח. אלא שהיריבה תהיה בסך הכל קובאן, קבוצה נחמדה אך אפורה, שבהרכבה לא תמצאו כוכבי-על מסדר הגודל של דראזן פטרוביץ', ארווידאס סאבוניס או דינו מנגין, ואפילו לא כוכב רוסי עכשווי כאנדריי קירילנקו. גם מכבי כבר לא מאכלסת שחקנים ברמת NBA, כמו אנתוני פארקר או שרונאס יאסיקביצ'וס. הקשר בין היוקרה של המפעל לבין רמתו בפועל מקרי בהחלט.

המשחק מול קובאן לא יהיה חריג. לאורך כל הסיבוב הראשון של המפעל קשה היה לאתר קבוצה מוכשרת באופן יוצא דופן או ליהנות מכישרונות צעירים ומלהיבים. בסיבוב השני התמונה תשתנה, כשלנוקיה תגיע ריאל מדריד הנהדרת, אבל רמת הכישרון של הספרדים חריגה וחד פעמית. רודי פרננדז מעדיף את אירופה על פני הספסל ב-NBA, סרחיו רודריגז טוב מריקי רוביו וחוסה קלדרון שנמצאים בליגה הטובה בעולם, וניקולה מירוטיץ' תיכף יעזוב כדי לככב בשיקגו בולס, אבל כמותם אין רבים. על ספסלה של גולדן סטייט ווריירס, למשל, יושבים שני סרבים שעונים לשמות נמניה נדוביץ' ואוגניין קוזמיץ', בני 22 ו-23 בהתאמה, שהספיקו לשחק ביחד רק עונה אחת במפעל הבכיר של אירופה לפני שנדדו לירכתי הספסל של ה-NBA.

הנהירה ל-NBA גם של שחקני משנה ביבשת, כמו פרו אנטיץ' (אטלנטה הוקס) ולואיג'י דאטומה (דטרויט פיסטונס), שנובעת גם מהמשבר הכלכלי באירופה, גוזלת מהליגה האירופית את בסיסה ומורידה את הרמה. כשאלקסיס אג'ינסה הודח מהיורוליג עם שטרסבורג, הוא העדיף לעבור לספסל של ניו אורלינס פליקנס במקום לחמישייה של קבוצה אירופאית אחרת. אטורה מסינה, שמדריך השנה קבוצה מוכשרת יחסית בצסק"א מוסקבה, העפיל לגמר היורוליג ב-2002 עם בולוניה, שבשורותיה שיחק שחקן חמישייה בשם מאנו ג'ינובילי, אז כבר בן 25. היום שחקן ברמתו היה נקטף על ידי הליגה הטובה בעולם בגיל 19.

***

התפיסה המקובלת היא שגם אם רמת הכישרון אינה עילאית כבעבר, הרי שהכדורסל "הטהור" ביותר משוחק באירופה: חכם, קבוצתי ומתקדם יותר טקטית מאשר ב-NBA. מי שצופה בקביעות בשתי הליגות, האירופאית והאמריקאית, יודע שקביעה זו רחוקה מלהיות מדויקת. כשטרי סטוטס, כיום מאמנה המצליח של פורטלנד, פוטר ממילווקי ב-2007, הוא נסע לאירופה כדי ללמוד ממאמנים כמו זליקו אוברדוביץ', אטורה מסינה וכן, גם דייויד בלאט. את מה שלמד הוא מיישם היום בפורטלנד, שמדורגת במקום השלישי בליגה בזריקות משלוש, מאפיין מובהק של הכדורסל האירופי. גם גרג פופוביץ', הטוב במאמני הליגה, לא התבייש לספר שהוא לומד מאוברדוביץ'. אך בעוד הכדורסל האמריקאי שילב טכניקות של חדירה והוצאת כדור שהיו מקובלות באירופה, ויצר קבוצות מרהיבות כמו הספרס, הכדורסל האירופי סובל מסטגנציה ברמה הטקטית. "היורוליג משעממת מאוד", אומר מאמן בכיר ביורוליג, "כולם עושים את אותם התרגילים".

למה, בעצם? להיכן נעלמה היצירתיות? ראשית, ההגנות התחזקו מאוד, רמת הפיזיות עצומה, והחוקים, בניגוד ל-NBA, לא מקלים על ההתקפות. באירופה, בניגוד ל-NBA, השופטים לא שורקים על כל נגיעה קלה, וכאן חסר גם חוק 3 השניות ההגנתי (למגן אסור לעמוד יותר מ-2.9 שניות בצבע) שעבר בליגה המקצוענית בארה"ב. התוצאה: ליד הסל ממתין עדר של ענקים בגובה 2.10 מ' ומעלה, וכמעט כל המשחק מבוסס על תרגיל הפיק-אנד-רול המשעמם למדי, בניסיון לרווח את המשחק, לחדור ולהוציא כדור לשלשה. "קשה מאוד לקלוע ביורוליג מהכנסת כדור פנימה או מחסימות לקלעים, כי הכל צפוף ועושים חילופים", אומר מאמן היורוליג. "גם רמת הכישרון, בעיקר של שחקני פנים, נמוכה יותר מאשר בעבר".

ב-NBA ניטשת בשנה האחרונות מחלוקת סביב מספר השלשות הגבוה במשחק, כשטהרני כדורסל דוגמת ג'ף ואן גאנדי תוהים אם יש להרחיק עוד יותר את קשת השלוש. אם ברצונם של הקומישינר אדם סילבר ועמיתיו לבחון את השפעותיה הקשות של קשת השלוש, הם רק צריכים להביט לנתונים ביורוליג: פנאתינייקוס, הקבוצה שזורקת הכי הרבה שלשות במפעל, 25.5 בערב, הייתה ממוקמת בפסגת ה-NBA אם המשחק היה נמשך 48 דקות, עם 30.6 זריקות - הרחק מעל המובילה ב-NBA, יוסטון רוקטס, שזורקת 26.5 פעמים בלבד. ריאל מדריד, הקבוצה הטובה ביבשת, מדורגת במקום השני במספר הזריקות אחרי פנאתינייקוס, אבל מובילה בפער משמעותי במספר הקליעות המוצלחות (10.7) ובאחוזים (42 אחוז). עבור שחקנים כמו רודי פרננדז, ניקולה מירוטיץ', סרחיו רודריגז ויול, מרחק השלשה האירופאית (6.75 מטר לעומת 7.24 מ' ב-NBA) הופך את הקליעה הזאת לקלה ומשתלמת כל כך, שאין כל סיבה להיכנס פנימה ולהסתבך ברחבות מול הגבוהים. האסתטיקה של המשחק, שנועד להיות קבוצתי יותר ולקדש את הזריקה הקרובה ולא הרחוקה, נפגעת.

כל החוליים של הכדורסל האירופי מתנקזים, כמובן, גם למכבי ת"א. בשנים האחרונות היא איבדה שחקנים כמו קית' לנגפורד וריצ'י הנדריקס, שאפילו לא נמצאים ברמת NBA, מכיוון שלא יכלה לעמוד בשכרם. היצע השחקנים המקומיים שלה כמעט לא קיים, מכיוון שעמרי כספי וגל מקל מעדיפים לשחק כינור שני מעבר לים מאשר לככב באירופה. הכדורסל שלה, בדקות שסופוקליס שחורציאניטיס לא על המגרש, מתבסס באופן מוחלט על ריווח המשחק, פיק-אנד-רול ותקווה שהיד של דייויד בלו מאופסת. בלאט יודע הרבה יותר כדורסל מזה, אבל במציאות הנוכחית של הכדורסל האירופי, נוכח הרחבות הצפופות, זו הדרך הכמעט יחידה לקנות סל. אולי מכבי תצליח להעפיל למרות כל זאת לרבע הגמר, אך בדרך יהיה מעט מאוד כדורסל מעורר השראה, כמו בשאר היבשת. השאלה היא מתי יבחינו בכך רוכשי המנויים לנוקיה.