כחול-לבן אבל תוצרת סין

קשה להישאר אדישים לקמפיין החדש-ישן של משרד הכלכלה בכיכובו של הג'ודוקא לשעבר אריק זאבי, שקורא לנו להעדיף מוצרים תוצרת ישראל.

זאבי, בתפקיד לקוח מזדמן בסופרמרקט גדול, מציע לאחת הלקוחות להעדיף צנצנת ריבה מסוימת על פני רבות אחרות, ואומר לה: "בשבילי זאת הכי טובה. היא טובה לדני שמגדל את התותים, טובה לדורון ולדפנה, לשאול, לילנה, לדלית, ליוסי, לאברהם, ליעקב מהצנצנות, לשרון מבקרת האיכות, אפילו לרון השכן שלך (המעצב הגרפי). חוץ מזה היא ממש טובה, תנסי".

רגע אחרי שהתאהבתם באריק זאבי, מודיע הקריין ברקע שמחדד את המסר: "כשאתם בוחרים מוצר ישראלי, אתם מסייעים ליצירת מקומות עבודה לישראלים, וזאת בחירה טובה".

אז אחרי העיסה הנהדרת הזו של ציונות, פטריוטיות, אהבת המולדת וריבה ישראלית, תרשו לנו להגיש לכם שקית-הקאה. לא בגלל המסר של הקמפיין שהוא ראוי ומבורך, אלא בגלל שמדינת ישראל מזלזלת באינטליגנציה של הציבור ועושה שימוש ציני בסנטימנט הכל-כך עמוק שלנו למקום הזה: מצד אחד, קוראת לאזרח הקטן להעדיף כחול-לבן בשלל נימוקים מלאי פאתוס - ומצד שני, מעדיפה בעצמה תוצרת חוץ, ולעזאזל התעשייה המקומית ועובדיה.

יעקב מהצנצנות? הצחקתם את קברניטי הממשלה. הם מעדיפים את הצנצנות של ג'ין יאנג מסין, ואם לא צנצנות אז אוטובוסים. כן, בזמן שמבקשים מאיתנו להעדיף ריבה, פסטה ומקרר תוצרת ישראל - שר התחבורה ישראל כ"ץ מאפשר לאגד ולדן לייבא לראשונה אוטובוסים מסין, בשם התחרות והמחיר.

פתאום כבר לא כל-כך חשוב מה טוב לדני ולדורון, לדפנה, לשאול, לילנה, לדלית, יוסי ואברהם. לא חשוב שלאחרונה חברת "הארגז", מותג כחול-לבן מאז 1932 שצמחה עם השנים לשנייה בגודלה בארץ בהרכבת אוטובוסים, העתיקה את המפעל שלה מהמרכז לקריית-מלאכי, בעלות של 200 מיליון שקל.

ניתן לכ"ץ את הקרדיט שאין קשר בין ההחלטה שלו לעובדה שהנציג של חברת האוטובוסים מסין, זו שעשויה לספק בעתיד את האוטובוסים לאגד ולדן, הוא פעיל ליכוד מוכר. נסתפק בזה שבמהות, גם בלי שום קומבינה מפוקפקת, 600 עובדים במפעל "הארגז" ו-550 עובדים במפעל "מרכבים" המתחרה עלולים ללכת הביתה אם האיום הזה יתממש. וזה עוד לפני המעגל השני של הספקים.

אבל זו לא החלטה רק של שר זה או אחר. הנה דברים שאמר השבוע ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, יוג'ין קנדל: "אין לנו מטרה להעברת מפעלים מישראל לסין, אבל מצד שני, לא צריכים להיבהל. פעילות מסוימת יכולה לצאת וללכת לסין, ועל הבסיס הזה ניתן להגדיל כאן פעילות עם ערך מוסף גדול. לא כל פתיחת מפעל בסין מנוגדת למטרות הממשלתיות. אם זה מביא לישראל צמיחה נוספת, זה מתאים לתוכנית שלנו".

הבנתם את זה? לא צריכים להיבהל. ועכשיו לכו ספרו את זה לדלית, ליוסי, לאברהם וליעקב מהצנצנות. קנדל ממשיך ומסביר כי אחת הבעיות המרכזיות בשיתוף-הפעולה עם הסינים, היא שחברות רבות חוששות לאבד את השוק האמריקאי אם ייצאו ציוד ושירותים לסין. בכך הוא חושף עוד פרדוקס: ארה"ב הקפיטליסטית, סמל לכלכלה חופשית, מגינה על התעשייה שלה יותר מאיתנו.

שכחו את הנעליים

כמו בתיאטרון אבסורד, בכל פעם שמשרד הכלכלה (או בגלגוליו הקודמים כמשרד התמ"ת והתמ"ס) יוצא בקמפיין לעידוד כחול-לבן, מפעל בריל, שמייצר נעליים צבאיות, מודיע כי צה"ל הפסיק לרכוש ממנו נעליים.

גם אחרי שעבר "חוק הטקסטיל הביטחוני", הבעיה חזרה על עצמה. המחוקק, ובמקרה הזה הח"כית שלי יחימוביץ', לא העלה על דעתו שתחת ההגדרה "טקסטיל" היה צריך לציין במפורש שהכוונה גם לנעליים. ובריל היא רק דוגמה קטנה. העיקר שיש קמפיין, העיקר שהמיליונים זורמים והפרזנטורים מתחלפים.

בתחילת העשור הקודם שרת התמ"ס דליה איציק, לבושה בכחול-לבן, השיקה בעצמה את הקמפיין, עד שמישהו בפמליה שלה הבחין שהשרה וכל המכובדים שעמדו לצידה בבגדי חג חבשו כובעים עם דגל ישראל, אבל מה לעשות - תוצרת סין.

כשבנימין בן-אליעזר נכנס לתפקיד (הפעם למשרד קראו תמ"ת), הפרזנטור כבר היה השחקן יוסי מרשק; וכששלום שמחון ("העצמאות") החליף אותו במשרד, הוא גייס לקמפיין את דנה אינטרנשיונל.

המסר תמיד אותו מסר, כך גם המוסר הכפול.