המלצה: עוד ספר מרתק בז'אנר של כתיבה לבנה על אפריקה השחורה

"שעת הקוקטייל תחת עץ השיכחה" הוא רומן ששזור היטב במאורעות הפוליטיים באפריקה החל משנות ה-50.

"שעת הקוקטייל תחת עץ השכחה" מושפע במודע מהמסורת הספרותית העשירה של כתיבה לבנה על אפריקה השחורה, כשהנציג הבולט ביותר בז'אנר הוא "זיכרונות מאפריקה" של קארן בליקסן (איסק דינסן). בספרים הללו אפריקה מהווה תפאורה אקזוטית לעלילותיהם של הגיבורים הראשיים, שהם תמיד "טיפוסים" - הרפתקנים במכנסי חאקי קצרים, שאירופה הישנה, האפלולית והטחובה קטנה על מידותיה של נפשם שוחרת המרחבים.

פולר מתכתבת עם הז'אנר הזה. גיבורת הספר שלה היא אמה, ניקולה פולר, וגם היא "טיפוס" שכזה. מיוחדת, אקסצנטרית, תאבת חיים וחופש, שמושפעת מהדימוי הזוהר של הרפתקנים באפריקה, ומנסה לחיות לפיו "חיים הראויים לביוגרפיה". היא אפילו מנסה ללמוד לטוס כדי להיות דומה יותר לגיבורת "זיכרונות מאפריקה". "אנחנו נהיה הבליקסן והפינץ' האטון (מאהבה של בליקסון, רוברט רדפורד בסרט) של זמביה", היא אומרת.

וזו בדיוק הבעיה. ניקולה חיה את הדימוי הזוהר על חשבון היומיום. היא אימא מזניחה וחסרת אחריות, רעיה אגוצנטרית ואשת עסקים כושלת (כך, למשל, קונים ההורים חווה בלי לבדוק את ההיבטים הכלכליים שלה, רק כי ניקולה מתלהבת מכך שהחווה "כל-כך ציורית"). ספרה של הבת מתאר את מערכת היחסים שלה עם האם, על רקע אפריקה המתעוררת פוליטית של שנות ה-70, אז חלפה עליה ילדותה ברודזיה, זימבבואה של היום. במקביל נעה העלילה לילדותה של האם בקניה בשנות ה-50, על רקע ההתקוממות (מחתרת המאו-מאו) כנגד הבריטים.

אלה בדיוק השנים שבהן מתחילים להופיע הסדקים הראשונים בדרך להתמוטטות הכוללת - באימפריה הבריטית, בדומיננטיות הלבנה באפריקה, ביחסי האם והבת ובהמשך במצבה הנפשי של האם. מה שעבד יפה כל-כך (ללבנים), במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, מפסיק לעבוד לפתע, והעולם משתנה. תגובתה של האם לכל אלה היא אחת - הכחשה עמוקה וסירוב להכיר במציאות המשתנה לנגד עיניה.

על העיוורון

הספר מספק הצצה מרתקת לחייהם של המתיישבים הלבנים באפריקה באותן שנים, ולדרך שבה ראו את הדברים. אגב כך הוא מספק הסבר לשאלות מטרידות: איך לא ראו הלבנים, תחילה בקניה ואחר כך בדרום אפריקה וברודזיה, לאן הולכים הדברים? למה לא עזבו, גם כשנאלצו לנסוע לכל מקום בשיירות ובמכוניות ממוגנות מאימת הטרור, ולישון עם עוזי דרוך מתחת למיטה? איך יכלו להיות עיוורים כל-כך, יהירים כל-כך, אטומים כל-כך? איך יכלו לאהוב בעוצמה את הארץ ולהרגיש כזו שייכות אליה, אך להמשיך לטעון שהגיעו לארץ כמעט ריקה, ושהם הסתדרו מצוין עם שכניהם השחורים? לאמונתם, מי שעשה את ה"מהומות" הם תמיד שבט אחר, קיצוני, שלולא הוא - הכול היה בסדר. הקורא הישראלי זוכה שלא בטובתו ברובד נוסף. הרבה מדי דברים נשמעים מוכרים, ואף ש"אסור להשוות", קשה שלא ליצור הקבלות מטרידות.

לשבחה של המתרגמת, יש לציין את ההתמודדות הלא-פשוטה עם האתגר הלשוני. השפה היא אחד הגיבורים של הספר. השפה הייחודית שבה משתמשים המתיישבים, השואלת מילים רבות מהאפריקאנס של ההולנדים ומהשפות האפריקאיות של השבטים השונים, מבטאת את שייכותם העמוקה למקום, בדרכם. הדיאלקטים והמבטאים השונים של הדמויות מייצגים גם עמדות פוליטיות שונות. אך גם בתרגום המוצלח הזה יש מעידות מוזרות (מה פירוש "מבנה לבנים מסוכך שנוטה להיות מחורר לחיות בר?", עמ' 230) ואיך הותיר עורך התרגום שגיאת כתיב כמו ניקוש עשבים (עמ' 231)? אך למה להיות קטנוניים. קוקטייל אחד תחת עץ השכחה ירפא הכול.

"שעת הקוקטייל תחת עץ השכחה", אלכסנדרה פולר, ספריית מעריב. מאנגלית: חנה כהנא. 238 עמ'