שוברים שורות בימין

רה"מ לשעבר, אריאל שרון, שנאבק על חייו בשעות שבהן העיתון ירד לדפוס, מזוהה עם המשפט "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". כמה שהוא צדק. הנה, אפילו אביגדור ליברמן, שהיה אתמול לשעה אחת בלבד רה"מ, הפציע הבוקר עם אמירה מפתיעה: "צריך לתת צ'אנס למו"מ". ג'ון קרי, שמגיע היום, אולי ישאב עידוד מסוים מדברי שר החוץ, אבל אז יפנו עוזריו את תשומת ליבו ל-20 ח"כים, ובראשם השר גדעון סער, שמסיירים היום בבקעת הירדן, והסקפטיות תחזור למחוזותיו.

אולי בקדנציה הקודמת לא היה ברור מה נתניהו רוצה מהתהליך המדיני - הסדר או גרירת רגליים. בקדנציה הזאת, כך נדמה, זה כבר לא משנה. ההצבעה של שרי הליכוד בוועדת השרים לחקיקה על הצעת החוק לסיפוח הבקעה חשפה את האמת הפשוטה. גם אם ייגרר נתניהו על-ידי קרי להסדר עם הפלסטינים, שמשמעותו חלוקת הארץ, כמעט אף אחד ממפלגתו לא יתמוך במהלך.

ובכל זאת, בימין מודאגים ומתכננים צעדים למקרה שיוצג הסכם מסגרת. זה מוביל למחזות אבסורדים בכנסת. השבוע במליאה הסתודדו סגנית שר התחבורה, ציפי חוטובלי, סגן שר החוץ, זאב אלקין, וח"כ יריב לוין, במטרה להכין תוכנית פעולה לסיכול אפשרות של חתימה על הסכם. בעידן שרון המורדים היו מחשבים את צעדיהם בחדרי-חדרים מחמת המורא של רה"מ הפופולרי והכוחני. בעידן נתניהו הם עושים את זה מספסלי המליאה אל מול עיניו. יותר מזה: אז קראו להם מורדים. הפעם מדובר ביו"ר הקואליציה הנוכחי לוין, ויו"ר הקואליציה הקודם, אלקין.

את מה שהם לא מספיקים במסגרת הדיון במליאה הם משלימים בפגישות וטלפונים, תוך שמירה על קשר הדוק עם שר השיכון מהבית היהודי, אורי אריאל. לא ייתכן, הם אומרים, שגם נשחרר מחבלים וגם הקפאת הבנייה תמשך דה-פקטו.

הסיור בבקעת הירדן הוא רק הסנונית הראשונה של תוכנית הפעולה. בהמשך מתוכננת מתקפה תקשורתית ואם המצב יחייב, בשלב ג' הם מאיימים לשים את המפתחות על השולחן ולהתפטר מתפקידיהם. לוין מזמן רצה לעזוב את תפקידו, וגם חוטובלי לא שוללת פרישה על רקע מדיני, שתמנף אותה כמנהיגה עתידית בימין. אף אחד לא מתפטר מחר, אפשר כרגע לישון בשקט, אבל האפשרות הזו קיימת. כרגע הרעיון בחיתולים, אבל אם יתברר שנתניהו יסכים לחזרה לקווי 67 או לחילופי שטחים, תרחיש הקיצון הזה יצא אל הפועל.

אם לנתניהו הייתה אשליה שהשטח הליכודי רדום, אז כדאי שיתעורר. כשבסיס הכוח המרכזי בליכוד הוא הימין הקיצוני, יצטרפו בקרוב למתנגדים האקטיביים יותר ויותר ח"כים. ראיה לכך אפשר היה לראות השבוע, כאשר מי שהובילה את חוק סיפוח הבקעה היתה מירי רגב, שבימין לא שוכחים לה שהיתה דוברת צה"ל בתקופת ההתנתקות, ולכן פועלת במרץ לשקם את תדמיתה.

סער, שזיהה אף הוא הזדמנות לאמירה שתגרור אחריה כוח פוליטי משמעותי, נכנס גם הוא השבוע למערכה. בקדנציה הקודמת הוא היה הסמן המתון, אבל עכשיו בכירי הליכוד כבר חושבים על היום שאחרי נתניהו, שבו יתמודד על קולותיהם של מתפקדי הליכוד, שהופכים יותר ויותר ימניים.

נדמה שהיחיד שאינו מבין את מה שקורה פה הוא קרי, שממשיך ללא לאות את ביקוריו במזרח התיכון במטרה להציג הסכם מסגרת. בינתיים הוא רק צובר נקודות בנוסע המתמיד.

פואד מתכנן הפתעה

מדי שנה מגיעים כל בכירי המדינה ב-14 ביולי למדשאה רחבת הידיים של שגרירות צרפת ביפו לחגיגות יום נפילת הבסטיליה. השנה, יותר מתמיד, מחכה נתניהו ליום הזה: בבוקרו יסיים את תפקידו נשיא המדינה, שמעון פרס. ועידת הגליל שהתקיימה השבוע סיפקה עוד אינדיקציה למערכת היחסים העכורה בין השניים, שבניגוד לאירוע בכור בדימונה, שניהם הוזמנו לשם. רה"מ נאם ראשון, אחריו נשיא המדינה. נתניהו סיים לומר את דבריו, והמשיך לדרכו. אי אפשר היה להתעלם מפמליית רה"מ שנוטשת את האולם. אנשי פרס הרימו גבה: רה"מ לא נשאר לשמוע את נאום נשיא המדינה. חדי העין הבחינו שקודם לכן, כשנתניהו נאם, לא נרשמו מחיאות כפיים גם בסביבתו של פרס.

נתניהו מייחל לסיום כהונתו של פרס מצד שני, כרגע אין לו מועמד משלו. לרגע השבוע היה נדמה שהוא בוחן את תמיכתו בנתן שרנסקי. רה"מ התייעץ עם לא מעט שרים וח"כים, אלא שכשהתברר שמי שמקדם את מועמדותו של יו"ר הסוכנות היהודית הוא נפתלי בנט, נסתם הגולל על סיכויו להיות אסיר הציון הראשון שיכהן גם כנשיא המדינה.

ביום ב' הופתעו ח"כים רבים לראות את שרנסקי בכנסת. הוא הגיע לישיבת סיעת הבית היהודי, אליהו הוזמן על-ידי יו"ר המפלגה ושר התפוצות בנט, להעניק סקירה מתוקף תפקידו כיו"ר הסוכנות. הביקור נקבע הרבה זמן מראש, אבל התזמון היה מושלם: ארבעה ימים בדיוק אחרי הפרסום על קידום מועמדותו לתפקיד נשיא המדינה. רצה הגורל וכשחלף שרנסקי על פני המליאה, הצטלבה דרכו עם רובי ריבלין. "מכריחים אותי להתמודד מולך", אמר לו שרנסקי. "אותי אף אחד לא מכריח להתמודד מולך", השיב לו ריבלין, רומז בדרכו הרובית כי הוא מועמד עצמאי, לא מריונטה של אף אחד.

אירוע שהתקיים באותו ערב ירושלמי קר, זימן לשרנסקי התקלות חזיתית נוספת, הפעם עם המועמד לנשיאות משמאל, פואד בן אליעזר. למתבונן מהצד נראה היה שפואד שמח לראות את שרנסקי. השניים מכרים ותיקים. עדים לשיחה סיפרו שבניגוד למה שאמר לריבלין, שרנסקי הציג גרסה הפוכה, ונשמע כמעט מתנצל. 'אף אחד לא הציע לי להתמודד לנשיאות', אמר לבן אליעזר, 'זה קיים רק בראש של העיתונאים ששואלים אותי על זה'.

לשרנסקי יש בעיה אחת. אולי בעצם שתיים. הראשונה - יש לו נחיתות מובנית. הוא לא ח"כ מכהן, ועד כה מעולם לא גבר מועמד חיצוני לנשיאות על פני מועמד מכהן במשכן. השנייה - מינויו לא יפנה תפקיד עבור חברי הליכוד, מה שיקשה עליו לגייס תמיכה. ויש לו בעיה נוספת, העונה לשם ליברמן.

"שרנסקי יהיה נשיא יום אחרי שאני אהיה רה"מ", ציטט השבוע גורם בכנסת את ליברמן. שרנסקי לא נמצא במערכת הפוליטית כבר שנים, אבל הדם הרע על רקע התחרות ההיסטורית ביניהם על הקול הרוסי עוד מימיו של שרנסקי ב"ישראל בעלייה", עוד זורם, מה גם שהקרבה בין נתניהו ליו"ר הסוכנות משחקת תפקיד. ליברמן יעדיף אפילו לתמוך בריבלין, שהמתיחות ביניהם קיימת עוד מימי ביתן 28.

כך או כך, פואד הוא ותיק שועלי הכנסת. קשה למכור לו לוקשים. בין אם שרנסקי יתמודד ובין אם לאו, פואד מתכוון לרוץ עד הסוף, וגם לנצח. הוא לא איש של שרון סטון, ברברה סטרייסנד או רוברט דה-נירו. הוא מתכוון להיות כמו יצחק נבון: מועמד (מזרחי) מהאופוזיציה, שהצליח לנצח בבחירות לנשיאות למרות שהליכוד היה בשלטון.

אז, בראשית 1978, חודשים ספורים אחרי המהפך הריץ בגין לתפקיד את פרופ' יצחק שווה, פיזיקאי גרעין. אנשי המערך דאז, בתרגיל פוליטי מבריק עודדו את הליברלים, שהיו חטיבה בליכוד, להריץ את ד*ר אלימלך רימלט. הפיצול בין שני מועמדים בליכוד פינה את הדרך לנבון, הח"כ הוותיק ממפלגת העבודה. פואד בונה על תסריט דומה, כשאת שווה ורימלט יחליפו סילבן שלום, ריבלין ואולי גם שרנסקי.