דיאלוג מבורך: שתי תערוכות סמוכות במוזיאון ישראל מתייחסות לחיים ולמוות

במוזיאון ישראל מוצגות שכם אל שכם תערוכתו של גדעון גכטמן ותערוכתה של מיקה רוטנברג. הוא אמן ישראלי קאנוני, שהלך לעולמו לפני מספר שנים. במשך עשורים רבים עסקה יצירתו של גכטמן במותו הצפוי, בשאלות של התכלות הגוף ושימור הזיכרון. היא אמנית צעירה, ישראלית-בינלאומית, שעוסקת בעבודותיה במנגנוני הגוף ותוצריו, במישטור הנשיות ובתופעות קיצוניות של יופי וכוח. הדיאלוג הסמוי בין שתי התערוכות הסמוכות כל-כך הוא בלתי נמנע, ומבורך. הן מאירות זו את זו מנקודות מבט בלתי צפויות, ומעירות על היחס של אמנים ואמנותם לחומרי החיים והמוות.

תערוכתו של גכטמן היא רטרוספקטיבה ראשונה לאמן שהשפיע רבות על האמנות הישראלית. התערוכה מציגה עבודות מרגשות של גכטמן, ומהדהדת את השאלה שהעסיקה אותו רבות: עד כמה אמנות יכולה לשמר את זיכרון האמן לאחר מותו.

האוצרת איה מירון חקרה ואספה לא רק מבחר של עבודותיו המייצגות ביותר של גכטמן, אלא גם כל מה שנכתב ופורסם אודותיו, ואף סיפורים "מאחורי הקלעים" של עבודתו. אחד מהם הוא הסיפור המטלטל על אביו שנתקל במודעת האבל הראשונה שפרסם האמן לעצמו, בשנות ה-70. גכטמן טרח ובחר בעיתון שהוריו אינם קוראים, אך הוא לא לקח בחשבון את הזעזוע של בעל הקיוסק שמיהר לנחם את אביו בשעת בוקר מוקדמת.

"גכטמן ידע שמתוכננת לו תערוכת רטרוספקטיבה, אך הוא לא זכה להגיע אליה. בשנה האחרונה ניסיתי להתחבר לכל מי שסבב אותו ולדלות אינפורמציה", מספרת מירון בשיחה עם "גלובס". "לא הספקתי לעבוד איתו אבל מאוד מהר התחברתי לגישה שלו כאמן קונספטואלי, כאילו סיפורו התיישב עליי. הוא היה ילד חולני שהתאשפז הרבה. בגיל 33, עבר ניתוח להשתלת מסתם בליבו, ומאז החל להתמקד במנגנוני המחלה וההכנות ניתוח, האשפוז והמוות. "בנו יותם נולד ב-1971 ואפשר לומר שעם הילדים נולדו החרדות", מספרת מירון. "מותו של יותם בגיל 26 ממחלה הפך לאחת העבודות המוכרות של גכטמן. "העיסוק שלו במוות היה חף ממיסטיקה ומאמונות טפלות. הוא הבין שמכיוון שהחיים הם זמניים ואילו האמנות היא נצחית, האמנות היא התחליף האולטימטיבי, והעיסוק במוות באמנותו החליף את פחד המוות".

דמויות מוזרות

אצל רוטנברג, כמו אצל גכטמן, חומרי החיים הבסיסיים ביותר הופכים לחלק מהתוצר האמנותי. אחרי שהציגה בגוגנהיים ובוויטני, בברלין ובשטוקהולם, תערוכתה, המציגה עבודות וידיאו מהעשור האחרון, היא תערוכת יחיד ראשונה בישראל של האמנית המצליחה מאוד בעולם. רוטנברג נולדה בארגנטינה, גדלה בישראל ולמדה אמנות בארץ ובניו-יורק. בעבודותיה היא מציגה שימושים מוזרים ומפתיעים בגוף האדם, בדרכים קיצוניות, פואטיות, מקבריות, משעשעות וביקורתיות. האוצר אמיתי מנדלסון בחר מספר מצומצם של יצירות, שבכולן מככבות דמויות נשים מוזרות ומעלות תמיהה. עבודותיה המרכזיות מציגות "פסי ייצור" מגוחכים, שבהם הופכות שחקניות בעלות מאפיינים גופניים מיוחדים ויכולות יוצאות מגדר הרגיל, לחלק מתהליך ייצור אבסורדי. שרירניות, נערות גומי, נשים יפהפיות ששערן מתנפנף למרחקים לא סבירים, או פועלות על פס הייצור - כולן עמלות על תהליך שנראה בלתי נהיר, עד שבסופו מופקים מגוון מוצרים מופרכים ומגוחכים ממרכיבים כגון זיעה, שיער ופודרה.