האבא הפולני של ליברמן

שר החוץ חזר והודיע השבוע מה ייעשה בתושבי המשולש לעת שלום. מר ליברמן כל-כך רוצה שלום, עד שהוא מוכן להעביר חלקים מאוכלסים בצפיפות ממדינת 1948 לידי המדינה הפלסטינית שלעתיד לבוא. הוא כל-כך רוצה שלום עד שהוא מוכן להצר עוד יותר את צוואר הבקבוק בואך הים התיכון, ולקרב את פלסטין אל מחנה 80 ואל הווילות בקיסריה ואל תחנת הכוח בחדרה. תאוות השלום שלו פשוט אינה יודעת שובע.

שר החוץ משתוקק לא סתם אל מדינת לאום, אלא אל מדינה מונו-אתנית. לא את גודלה הוא מחשיב, אלא את הומוגניותה. אפשר להסכים, או לא להסכים, אבל אי אפשר להתכחש לרצינות הברירה.

זו שאלה, שהעסיקה תנועות לאומיות בימי חייה של הציונות, למשל ה"אנדקים" של פולין. נדמה לי שכדאי להיזכר בהם לא כמעשה הקנטה בלבד. סוף-סוף, הפוליטיקה הפולנית טבעה חותם עמוק על חלק חשוב של הציונות, והייתה טובעת חותם עוד יותר עמוק אלמלא אבדה יהדות פולין.

בפולין המתעוררת, לפי מאה שנה, התרוצצו שתי השקפות על פניה של המדינה הפולנית העתידה לבוא. אחת רצתה לחדש את פולין השלמה, שבשיאה, במאה ה-17, הייתה מדינה רב-לאומית, רב-תרבותית, סובלנית יחסית כלפי מיעוטיה, אשר השתרעה על פני שטח עצום בין הים השחור לים הבאלטי. ההשקפה השנייה דחתה את הנוסטלגיה הרומנטית הזו, וגרסה שמדינה פולנית מודרנית תיתכן רק באזורים בעלי רוב פולני מסיבי. אין לה אפוא צורך בשטחים שאינם מיושבים בפולנים.

תנועת פולין השלמה והנחמדה

למרבה בלבולו של הקורא בן ימינו, תנועת פולין השלמה, שוחרת ההתפשטות, הייתה הליברלית מן השתיים; דווקא זו המינימליסטית הייתה גזענית, אנטישמית גסה, קרובה אל הפשיזם האירופי. "הדמוקרטיה הלאומית", או Endecja (אנדציה), הייתה קשורה בשמו של אחד, רומן דמובסקי.

לא מעט ספקולציות מלומדות נעשו על המידה שבה דמובסקי העניק השראה למפלגות ציוניות. ההשוואה עוררה קושי: לאומנות, שנאת זרים ומונו-אתניות בתנועה הציונית הלכו יד ביד עם חזון של סיפוח ועם האלהת העבר. אצל הציונים, מינימליזם טריטוריאלי היה נחלתם הטבעית של ליברלים ושוחרי זכויות אדם.

לא עוד. עכשיו יש לנו דמובסקי במעגל. אין לי כל מושג אם השראתו של מר ליברמן באה במישרים מן האנדציה הפולנית, ואם נהג לקרוא את כתבי דמובסקי במרוצת נדודי השינה של 17 השנה הרעות, אבל זה לא כל-כך חשוב. כל הנחלים העכורים זורמים אל אותו הים עצמו. לא רק מתקני-עולם מצליחים לחשוב אותן המחשבות, אלא גם מקלקליו.

המינימליזם הטריטוריאלי של מר ליברמן מבלבל את הליברלים. הם מוצאים את עצמם ננזפים ומתגוננים. מדוע בעצם הם מתנגדים למר ליברמן? הלוא הוא מוציא את חזונם אל הפועל, הלוא הוא מציע להרחיב את גבולות המדינה הפלסטינית, הלוא הגיונו הוא בשר מבשרה של נוסחת החלוקה. וכי למה נועדה החלוקה אם לא להפריד אוכלוסיות, ולהעניק זכות הגדרה עצמית למופרדים? מדוע הגבול צריך לעבור מזרחה מוואדי ערה? מה כל-כך מקודש והכרחי בתוואי המקרי בהחלט, השרירותי לחלוטין של 1948?

נניח עכשיו לתשובה המעשית, שפשוט מוכרחים להתחיל באיזשהו מקום, ו-1948 היא התחלה טובה, בייחוד מפני שהיא נהנית מהכרה בין לאומית.

דמובסקי, היטלר, אטאטורק

השאלה שעל הפרק, מעניינת ורבת פוטנציאל, היא אם מדינת הלאום צריכה להיות מדינה חד-אתנית, או לפחות לשאוף לחד-אתניות. דמובסקי הנ"ל האמין שאין לפולין סיכוי להיות מדינת לאום אם יהיו בה מיעוטים לאומיים גדולים ובלתי-טמיעים (מיעוטיה - יהודים, אוקראינים, ביילורוסים וגרמנים - החזיקו כמעט שליש של האוכלוסייה).

הוא לא הציע השמדת יהודים, אבל אולי רק מפני שלא הגיע לשלטון, ומת ערב מלחמת העולם השנייה. המלחמה אפשרה את חזון דמובסקי. אמנם מהריסותיה הגיחה פולין פצועה וזבת דם - אבל ללא כל מיעוטים: את אפרם של היהודים נשא הרוח; את האוקראינים והביילורוסים סיפח סטאלין; והגרמנים גורשו בהמוניהם.

לאומנים מודרניים לא שחרו בהכרח סיפוחים מסיביים. הם רצו לעשות ריכוז טריטוריאלי של אוכלוסיית הלאום, והם רצו להיפטר מ"זרים". זה אמור אפילו בהיטלר. הוא לא רק דיבר על "מרחב מחיה", אלא גם ייבא "פולקסדויטש", זאת אומרת גרמנים אתניים, מרוסיה, מן הקווקז, מרומניה, מהונגריה, מן הרפובליקות הבלטיות. הוא קלט אותם בגרמניה - לא דרש בשמם את השליטה על ארצות מגוריהם.

כיוצא בזה אטאטורק, שרומם את טורקיה המובסת מהריסותיה לאחר מלחמת העולם הראשונה, והמיר את התפיסה הרב-לאומית של הקיסרות העות'מנית במדינת לאום. הוא הזמין את כל הטורקים להתיישב בגבולות הרפובליקה, והיה מוכן למשוך אותם בכוח פנימה. סלוניקי הייתה עיר טורקית לפני שהוא סידר את "חילופי האוכלוסין" עם יוון, ב-1923.

מזרח ירושלים והגליל התחתון

טרנספר, ללא צל של ספק, הוא העדפתו של מר ליברמן; כנראה העדפת רוב היהודים בארץ. אבל טרנספר חד-צדדי לא ייתכן בימי שלום, וטרנספר בהסכמה בוודאי לא יייתכן. שר החוץ מציע אפוא מיני-טרנספר, שיפחית את האוכלוסייה הערבית בארץ בערך בחמישית, ויכלול כמובן גם את הנדל"ן. לשיטתו הוא היה צריך להציע גם את מזרח ירושלים ואת הגליל התחתון. ייתכן שזה עוד יבוא, וייתכן אפילו שבאגף היוני, שמאל או לא שמאל, ייוולדו תומכים לניאו-טרנספריזם של מר ליברמן.

אילו זה היה חסר כל הגיון לא היה טעם לדון בזה. ההגיוניות היא המחייבת את הדיון. השאלה הצריכה שאילה היא מה דמות תהיה לישראל לאחר הסכם שלום. אילו יחסים יתפתחו בין יהודים לערבים בתוך מדינת-הלאום. האם החומות יונמכו? האם תסתיים בהדרגה ההפרדה דה-פאקטו של אזורי מגורים? האם תתפתח חברה דו-לשונית ודו-תרבותית? או ההפך?

בתוכנית המשולש של מר ליברמן כרוכה תשובה: הוא אינו רוצה להכיר בנוכחותו הקבועה של מיעוט גדול וגדל. ליברמן מודיע מה יהיה סדר היום שלו למחרת השלום (היפותטי, או לא היפותטי). הוא האיש המעניין ביותר - והמסוכן ביותר. אי אפשר להשתמט מלהרים את הכפפה שהוא השליך.