גבר שניסה לרצוח את אשתו לא יוכל ליהנות ממחצית מכספי הפנסיה שלה, שלהם היא ממשיכה להיות זכאית רק בשל העובדה שניסיונו לרצוח אותה נכשל - כך קובע בית המשפט העליון, בפסק דין חדשני בתחום חלוקת הממון בדיני משפחה, שניתן אתמול (ג').
השופטים חנן מלצר, ניל הנדל ודפנה ברק-ארז קובעים כי בנסיבות החריגות של המקרה, יש להתחשב בעיקרון ולפיו "אין חוטא יוצא נשכר", ולכן אין לאפשר לבעל ליהנות מכספי הפנסיה של גרושתו.
בני הזוג נישאו השנת 1975, ונולדו להם 4 ילדים. בשנת 2000, בעקבות סכסוך בין בני הזוג, תקף הבעל את אשתו בסכין ופצע אותה קשה, לעיני בנם הקטין. הוא הורשע בניסיון רצח ובעבירות אלימות נוספות, ונגזר עליו עונש מאסר בפועל למשך 13 שנה.
במקביל למשפט הפלילי החלו הליכי גירושים בין הצדדים, והם התגרשו בפברואר 2004. עם זאת, תביעות חלוקת הרכוש ביניהם נותרו תלויות ועומדות, והתגלגלו בסופו של דבר לבית המשפט העליון.
בין היתר, התגלעה מחלוקת בשאלת זכאותו של הבעל למחצית מזכויות האישה הנובעות מעבודתה כעובדת סוציאלית ברשות מקומית, לרבות זכויות פנסיוניות.
השאלה שעלתה היא האם להחיל את העיקרון הכללי החל בחוק יחסי ממון בין בני זוג, שלפיו הרכוש מתחלק שווה בשווה ללא הטלת אשמה, או לסטות מעיקרון זה נוכח המאפיינים הייחודיים של הפרשה. זאת, גם לאור העיקרון המשפטי, שלפיו עונשו של הבעל נגזר עליו במסגרת הדין הפלילי, ולא ראוי להענישו בשנית באמצעות דיני המשפחה; וכן לאור העיקרון מדיני הנזיקין, שלפיו "אין חוטא יוצא נשכר" מחטאו.
במקרה זה, ביקשה האישה להחיל על הבעל עיקרון דומה, ולפיו לא ראוי שהבעל יהנה מפירות כישלון חטאו.
השופטת ברק-ארז, שכתבה את פסק הדין העיקרי, מציינת את החריג שנקבע בחוק יחסי ממון, המקנה לבית המשפט שיקול-דעת בשאלת החלוקה השוויונית, בהתקיים "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת".
בית המשפט לענייני משפחה דחה את העמדה הזו, קבע כי הצדדים יחלקו את כלל משאביהם באופן שוויוני, לרבות זכויות הפנסיה של האישה, והורה לאישה להעביר לבעל תשלום מיידי בסך 160 אלף שקל, וכן חלק קבוע מגימלת הפנסיה שלה מעתה והלאה.
ערעורה של האישה לבית המשפט המחוזי בחיפה נדחה, והשופטים אימצו את עמדת בית המשפט לענייני משפחה.
שופטי העליון התמקדו רק בשאלה האם ניסיון הרצח של האישה בידי בעלה מהווה "נסיבות מיוחדות" המאפשרות לסטות מכלל החלוקה השוויונית.
לדברי ברק-ארז, "החוק מבקש לנטרל שיקולים הנוגעים לאשם במערכת היחסים הזוגית. בעבר נפסק כי בגידה במערכת היחסים הזוגית אינה מהווה נסיבה מיוחדת המצדיקה חריגה מאיזון המשאבים השוויוני. ואולם לשיטתי, במקרים קיצוניים של אלימות עשוי להיות מקום להביא עובדה זו בחשבון איזון המשאבים, או חלקם. אלימות הפוגעת בזכותו של בן הזוג לשלמות הגוף או אף לחיים לא רק מגבשת אשם, אלא עולה במקרים מסוימים, כדי שלילת אנושיותו של בן הזוג, ועל כן שומטת את הבסיס לקיומה של מערכת יחסים בין הצדדים".
ברק-ארז מציינת הכרעתה מבוססת על עיקרון מניעות, ולא מהטלת אשמה. "זכויות פנסיוניות שונות מחיסכון רגיל", היא מציינת. "מימושן במתכונת מלאה מותנה בכך שהעובד שהחיסכון הפנסיוני נצבר עבורו עודנו חי. אדם שניסה ליטול את חייה של אשתו, ועל-פי קביעתו של בית משפט חפץ בתוצאה זו, מנוע כעת, לאחר שלא מימש את חפצו, מהעלאת הטענה שיש לראות באישתו אדם חי לצורך השתתפות בזכויות הפנסיה שלה".
השופטת מציינת כי עמדה זו "שמורה למקרים קיצוניים, שבהם הרציונל הוא מניעת בן הזוג התוקף מהנאה מפירות אנושיותו של קורבנו, ולא ענישתו של התוקף. לשם כך צריך יהיה להתבסס על פסק דין פלילי חלוט, מבלי שההליך של איזון המשאבים יהפוך זירה לבירורן של טענות עובדתיות על אודות אלימות".
להבדיל מכספי הפנסיה של האישה, הנותרים מחוץ לאיזון המשאבים בין בני הזוג, קבעו השופטים כי "שאר הרכוש המשפחתי, ובכלל זה קופת הגמל וקופת ההשתלמות של האישה, שהזכויות בהן אינן תלויות בחייה של האישה, יתחלק שווה בשווה, כפי שהורה בית המשפט לענייני משפחה". לכן חויב כעת הבעל להחזיר לאישה את כל הכספים שקיבל על חשבון זכויות הפנסיה שלה.
"לשיטתי, השאלה שבפנינו אינה 'הרצחת וגם ירשת'", מסכמת ברק-ארז. "השאלה היא מעט שונה, אך חדה לא פחות: היוכל אדם ליהנות מזכויות התלויות בחייה של אישה, שאת חייה ביקש ליטול? אני סבורה כי גם על שאלה זו ראוי להשיב בשלילה".
סטייה מהכלל השוויוני
כל אחד משלושת השופטים הגיע לתוצאה מזווית משפטית שונה. השופט הנדל מעגן את ההצדקה לקביעתו כי יש לסטות מהחלוקה השוויונית, בהשלכות הכלכליות של מעשי האלימות על בן-הזוג הנפגע.
"להשקפתי", הוא כותב, "אלימות חמורה עשויה לשאת בחובה השלכות כלכליות קשות על בן הזוג הנפגע, עד כי היא תהווה נסיבה מיוחדת שמצדיקה סטייה מהכלל השוויוני הקבוע בחוק יחסי ממון. האלימות כלפי בן הזוג עלולה לפגוע במאמץ הכלכלי המשותף של שני בני הזוג ולהרע את מצבו של כל התא המשפחתי. השפעה כלכלית כזו של מעשי אלימות עשויה להצדיק סטייה מחלוקה שוויונית של נכסי בני הזוג. אין מדובר על ענישת בן הזוג הפוגע, כי אם בחלוקה שמתמודדת עם היכולת הכלכלית המופחתת של בן זוג במועד הפירוק עקב האלימות שחווה בחיי הנישואים".
השופט מלצר, מאידך, כתב כי "הקושייה העומדת בפנינו כרוכה בתחולת העיקרון 'אין חוטא נשכר' על מצבים מסוג זה שלפנינו. בעתיד הערכאה הדיונית, לאחר שתמצא כי בן הזוג הורשע באלימות חמורה כלפי בן הזוג האחר -תידרש לבחון קודם כל את השלכת הדברים על מצבו הכלכלי של בן הזוג הנפגע.
"עם זאת, גם אם יימצא שלא הייתה השלכה כלכלית ישירה וממשית כזו על בן הזוג המותקף, הרי שבמקרים של אלימות קשה במיוחד, או מתמשכת, ובוודאי בעת שזו הגיעה כדי ניסיון רצח - ניתן יהיה עדיין לבחון, במקרים מצומצמים וחריגים, את הפעלת החלופות בחוק יחסי ממון, אף ללא הוכחת נזק כלכלי ישיר שנגרם לבן הזוג הנפגע". (בע"מ 7272/10).
"פסיקה חמקנית"
"פסק דינו של בית המשפט העליון מעניין ומעמיק מאוד, אבל בה-בעת גם חמקני", אומר פרופ' שחר ליפשיץ, דיקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ומומחה לדיני משפחה. "פסק הדין לוקח בצורה מובנת מאליה את רעיון הגירושים ללא אשמה, ושדיני המשפחה אינם אמורים לעשות שיפוט מוסרי של התנהגות הצדדים. זה איננו תפקידם של דיני חלוקת הרכוש, המשקפת נייטרליות מוסרית. ואולם הנחת המוצא הזו נבחנת לאורו של מקרה קיצון של ניסיון רצח, שבו האינסטינקטים שלנו זועקים כמה רחוק נהיה מוכנים למתוח את העיקרון של גירושים ללא אשמה, נוכח התנהגות כל כך בוטה".
ואולם לדברי ליפשיץ, השופטים נמנעו מלהציג תזה סדורה ומפורטת הדנה בשאלה מתי יהיה זה ראוי לכלול שיקולים של שיפוט מוסרי בתוך דיני חלוקת הרכוש בין בני זוג, או בהקשרים אחרים כגון תביעה נזיקית.
"זו הקופסה השחורה של פסק הדין", אומר ליפשיץ, "במקום לבוא ולומר באומץ - בגידה בחיי נישואים איננה עילה להתערבות של שיפוט מוסרי בחלוקת הרכוש, גם כשהיא משקפת אינטראקציה של תרמית, תוך פירוט הסיבות מדוע לאפשר בתוך המשפחה רמאויות שלא היו מתאפשרות למשל בדיני מסחר, בית המשפט לא מקיים דיון אמיתי בנושא. כל אחד מהשופטים מחריג את המקרה הנוכחי מהעיקרון הכללי של אי-הטלת אשמה, באמצעות ניואנסים, אבל יש פיל לבן גדול, שבו בית המשפט לא נוגע".
השופטים אמנם מחילים עקרונות דוגמת "אין חוטא יוצא נשכר", המוכר מדיני הנזיקין והמשפט האזרחי בכללו, ואולם לדברי ליפשיץ, "בסופו של דבר אי-אפשר באמת להתחמק משיפוט מוסרי, וגם אם תעביר את הדיון לדיני הנזיקין, תצטרך לדון בשאלה אם התנהגויות מסוימות במשפחה הן לגיטימיות או לא לגיטימיות.
"פסק הדין הוא ניסיון הירואי של שלושת השופטים לפעול על-פי האינסטינקט, ובמקביל לשמר את האתוס של גירושים ללא אשמה, אבל לא נותן פתרונות למקרים הבאים - למשל מקרה של אלימות במשפחה שלא הגיעה לכתב אישום, או אפילו אלימות מילולית או התעמרות רוחנית בין בני הזוג. לכן זו פסיקה אמיצה, מעמיקה, אך בסופו של דבר גם חמקנית".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
