הנוסע המפריד, ג'ון קרי

אור ליום שני, ב-1:30 לפנות בוקר צלצל הטלפון בביתו של יו"ר האופוזיציה. למזלו, כמה שעות קודם לכן הסתיימה ועידת מפלגת העבודה הראשונה שלו כיו"ר התנועה, המתח והאדרנלין סירבו לשקוע ובוז'י הרצוג נותר ער וקרא ספר, כשהנייד החל לרטוט.

הרצוג היה מופתע. על הקו היה שגריר ארה"ב בישראל, דן שפירו, ששאל האם הרצוג יסכים לפגוש את מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, דבר ראשון על הבוקר. שש שעות אחר כך כבר ישבו השניים לארוחת בוקר בסוויטה המפוארת של קרי במלון מצודת דוד בירושלים. על כוס מיץ תפוזים, פירות ובייגל, עדכן קרי את יו"ר האופוזיציה על פרטי המו"מ עם הפלשתינים. הרצוג התרשם שמזכיר המדינה נחוש מתמיד, ושישראל נמצאת בצומת של קבלת החלטות מדיניות.

התרשמותו של יו"ר האופוזיציה הפוכה, באופן לא מפתיע, מהתרשמותם של גורמים מדיניים אחרים שנפגשו עם קרי. הם דווקא נותרו תחת הרושם שאין כרגע שום התפתחות אלא רק ניסיון להאריך את המו"מ. אותם גורמים לא מהססים להשמיץ את קרי ולהאשימו שאינו מחובר לקרקע ומפגין חוסר הבנה ואי בקיאות במפות. הם בטוחים שמפת הדרכים של קרי נועדה רק כדי להוביל אותו לבית הלבן והיא כוללת פרס נובל בדרך לנשיאות.

מבולבלים? גם קרי. הוא הרי דיבר במסר אחיד, אבל מולו פרטנרים ששומעים את מה שהם רוצים. כל אחד עושה שימוש בקרי המתרוצץ למען אינטרסים פוליטיים פנימיים.

בינתיים אף אחד מהצדדים לא ראה טיוטת הסכם, גם לא מי שנמצא בסוד העניינים. את מי שיודע מה קורה אפשר בקושי אפשר לספור על שתי ידיים. פרט לנתניהו כוללת שרשרת העדכון את שר הביטחון בוגי יעלון, השרה ציפי לבני והיועץ המיוחד של נתניהו, יצחק מולכו, וגם את שר החוץ אביגדור ליברמן והשר לאיומים אסטרטגיים יובל שטייניץ. אחרים מתעדכנים פה ושם על ידי נתניהו בשיחות מזדמנות. רוב השרים והח"כים ניזונים מהתקשורת שעוקבת אחר לוח ההמראות והנחיתות של קרי.

למעשה, ביקוריו התכופים של מזכיר המדינה הם אלו שמכתיבים את טירוף המערכות שאחז במערכת הפוליטית והביא את כולם להקצין עמדות מתוך מחשבה שהקרחון מתקרב ויש משהו קונקרטי על הפרק.

מעשית, בזירה המדינית עוד אין תזוזה של ממש במו"מ, במערכת הפוליטית ישנה מהומה כאילו מדובר בערב ההתנתקות. מעולם לא נרשמה התרוצצות כזו על נייר שאף אחד לא ראה ולא יודע מה כתוב בו. בכנסת כבר עולים תרחישים של פרישה של בנט וכניסה לממשלה של הרצוג, על מפץ בליכוד, על מסמך קשה של קרי, על כך שנתניהו כבר חצה את הקווים ואוטוטו הוא חוזר לקווי 67 ומחלק את ירושלים.

במערכת הפוליטית רגילים שמי שילחץ חזק יותר על נתניהו ישיג הישגים. זאת הסיבה לאיומים ששולח בנט. שר הכלכלה ממש לא רוצה לעזוב את הממשלה אבל מאמין שאם יהיה סמן ימני וימשוך אחריו את מרבית חברי הליכוד - לנתניהו לא תהיה ברירה.

בישיבת סיעת הליכוד ניסו השבוע למצוא רמזים לכוונות של נתניהו. חברי הכנסת עוקבים בדריכות אחרי כל התבטאות של רה"מ. מבחינתו כל אלטרנטיבה גרועה באותה המידה. להיכנע לאמריקאים או למרכז הליכוד, זה כמו להחליט בין נבלה לטרפה, בין דבר לחולירע. איפה אחמדיניג'אד כשצריך אותו, ודאי חושב נתניהו בינו לבינו. אחרי הסכם הביניים של המעצמות אפילו לאיראן הוא כבר לא יכול לברוח.

נתניהו מזכיר את היהודי שהתחייב בפני הפריץ ללמד את כלבו לשיר וכשחבריו תוהים - איך בדיוק ייצא מהצרה הוא עונה: או שהפריץ ימות או שהכלב ימות. נדמה שנתניהו מחכה לאיזה כוח עליון שיבוא ויציל אותו מעונשו של קרי - אירוע גדול שיסיט את תשומת ליבו של העולם.

דווקא ההפגנות של מבקשי המקלט שתפסו את הכותרות הזכירו לנתניהו ימים טובים יותר. הנה נושא שנמצא בקונצנזוס בימין, שאפשר כמו פעם להאשים את השמאלנים שחותרים תחת זהות המדינה. בנושא המדיני המצב מבלבל יותר. נתניהו לא רגיל להיות הסמן השמאלני, שמותקף על ידי אנשי הימין.

עם החשדנות הטבעית של נתניהו נותר לו רק אדם אחד שהוא יכול באמת לסמוך עליו: אבו מאזן. כל עוד הפלשתינים מסרבים להכיר במדינה יהודית ודוחים בעצמם את הצעות קרי, נתניהו יכול להמשיך להנהן בראש בפני מזכיר המדינה, לפזר הצהרות לא מחייבות על הסכם היסטורי ולקוות שהפלשתינים יכשילו את המהלך. השאלה הגדולה תהיה מה יקרה אם הפלשתינים יסרבו למלא את התפקיד ויגידו כן לקרי.

המטמורפוזה של ליברמן

בקדנציה הקודמת שימש אהוד ברק, שר הביטחון דאז שכפ"ץ לנתניהו בנושאים המדיניים. זה היה דיל נוח לכל הצדדים: לברק לא היה אכפת להיות מותקף על ידי המתנחלים. ההיפך, כל המרבה הרי זה משובח, ולנתניהו היה את מי להאשים בצעדים מרחיקי לכת. בממשלה הנוכחית המצב שונה. בוגי לא שכפ"ץ. גם לא שכ"פצון, ולנתניהו אין על מי להפיל את התיק.

בכל הנוגע לאמריקאים, תפקד אז ברק כשר חוץ בפועל. בקדנציה הנוכחית השתנו הנסיבות. לאור ההכרה של האמריקאים במשקלו הפוליטי של שר החוץ, הם מנסים לקרב את ליברמן. אחרי שהמשקולת המשפטית ירדה מכתפיו, מתנהל ליברמן על כל המגרש.

במשך השנה שחלפה מאז עמוד ענן, אז הזהיר שר החוץ שכניסה קרקעית לעזה תהיה חסרת מעצורים, עבר ליברמן מטמורפוזה. הוא חזר למשרד החוץ פייסני, מפשר, שקול ואימץ לעצמו את ארשת המבוגר האחראי. רעיון חילופי השטחים וההצהרה כי יש לתת צ׳אנס למו"מ מלמדים שליברמן מנסה להציג דמות מורכבת יותר.

הוא לא עבר 17 שנים של התכתשות עם מערכת המשפט כדי להיות ראש מפלגת ימין בינונית. הוא מכוון לבית ברחוב בלפור וכדי להגיע לשם, מבין איווט, צריך יחסים טובים עם אמריקה.

זה לא אומר שיו"ר ישראל ביתנו הפך לשמאלני, אבל גם אין לו כל כוונה להתעמת עם ראש הממשלה בסוגיית המו"מ, או להיות תזזיתי. בעוד בנט, המתחרה שלו על קולות הימין, מצטייר כפרחח, שר החוץ שוקד על המעבר מאיווט הפוליטיקאי לליברמן המדינאי. הוא בוחר את מילותיו בקפידה, לא רוצה להיתפס כקפיץ.

באופן מפתיע, התזזית המדינית לא חפה משרי מפלגתו של ליברמן. השבוע לא פחות משניים משריו מיהרו לסמן טריטוריה. לקראת הבחירות לכנסת צירף ליברמן את יאיר שמיר, בנו של ראש הממשלה לשעבר לרשימתו. יו"ר ישראל ביתנו רצה להתהדר בכך שלא רק בליכוד יש נסיכים, ושמיר יחד עם עוזי לנדאו יוצרו לו גלריה מכובדת.

ההחלקה הראשונה של שמיר היתה עוד לפני הבחירות, באירוע שבתרבות, כשבלי להתבלבל אמר מה הוא באמת חושב על נתניהו. מאוחר יותר גם הביע כמה עמדות ימניות נוקשות, ומאז קולו כמעט ולא נשמע בסוגיות מדיניות. שר החקלאות העדיף בראיונותיו להתמקד בענייני משרדו.

השבוע הוא החליק פעם נוספת, כשבסיור שערך לא הצליח להסתיר את המחלוקת הרעיונית עם הבוס הגדול על תכנית חילופי השטחים. גם הנסיך לנדאו הרגיש השבוע צורך עז לבדל את עצמו ופתח את הפה בניגוד לעמדת איווט. ליברמן הבטיח לשניהם תפקידים בכירים לפני הבחירות, הוא העניק להם חיים פוליטיים בתמורה לנאמנות. ההיסטוריה של ישראל ביתנו מוכיחה שליברמן מגיש את הנקמה כשהיא קרה. בכנסת יש הימורים האם גורלם לקראת הבחירות הבאות יהיה זהה לזה של דני איילון.