עדיין לא מימשה את ההבטחה: אנג'ל הייז עם אלבום בכורה - "זהב מלוכלך"

הנה עוד אלבום שמעיד על הזמנים המשתנים בתעשיית המוזיקה, המחפשת את עתידה הדיגיטלי. ככל הידוע לי, זה מקרה ראשון של אמן שמדליף בעצמו את אלבומו לרשת כדי לאנוס את חברת התקליטים שלו להקדים את הוצאתו. אמנים מצאו דרך להתחכם לחברות שלהם כמעט משחר התעשייה. כבר בסוף שנות ה-30, בילי הולידיי קיבלה מקונצרן CBS הפחדני, שחשש מחרמות של עסקים ולקוחות בדרום השמרני, אישור חריג ביותר להוציא בחברת תקליטים אחרת את אחד השירים הפוליטיים הכי מופלאים ואמיצים בתולדות הפופ, "פרי מוזר". בעידן תקליטי הוויניל דלפו מה שכונו "בוטלגים", הדפסות לא חוקיות, מאולפנים ומהופעות, לפעמים ביוזמת ובקריצת האמנים. ואלו שרצו לשבור חוזה ולהקצין ריבים או להשתחרר מחוזים הדליפו לרשת הדיגיטלית שלל חומרים. אבל אנג'ל הייז לקחה את זה צעד קדימה. אחת ההבטחות הכי גדולות של השנה שעברה, כעסה על הכוונה של חברת התקליטים שלה - Republic, לשחרר את אלבום הבכורה שלה רק במרץ הקרוב, והדליפה בעצמה את האלבום לרשת, מה שגרם לחברה להקדים את הוצאתו הרשמית והמסודרת לשבוע לאחר הזליגה.

אחרי שני מיקסטייפים ושני קצרי-נגן שדחסה בשנה שעברה ושעוררו תיאבון, האלבום הרשמי בהחלט מאשש את ההבטחה, אבל לא לגמרי מממש אותה. הייז, 22, בת להורים ממוצא אפרו-אמריקני ואינדיאני, גדלה באזור דטרויט תחת חינוך קתולי אדוק, מה שלא ריסן ואולי דווקא עודד את הפתיחות והנועזות שלה. היא מגדירה עצמה כ"פאנסקסואלית" ואומרת ש"לאהבה אין מגבלות. אם אתה יכול לגרום לי להרגיש, ולגרום לי לצחוק, אני יכולה להיות איתך. ולא משנה אם יש לך וגינה או שאתה הרמפרודייט או כל דבר אחר". בטקסטים המשוננים שלה היא כבר נכנסה לקרבות מילים עם זמרות אחרות, וכשכיסתה שיר של בן דטרויט אחר, אמינם, דיברה על תקיפות מיניות נשנות שעברה בגיל שבע וששמרה בסוד בילדותה.

קצב עבודה מסחרר

"זהב מלוכלך" פחות מצטיין בתכנים שיורה הפה הגדול שלה, ויותר באופן שבו הנוכחות הקולית שלה בהחלט חזקה, כובשת, לפרקים סוחפת. כזמרת אר'נ'בי וכראפרית, הייז היא מבצעת מעולה, לטעמי שם היא עוצמתית יותר מאשר ככותבת.

כעשרה מפיקים עבדו על האלבום הזה, ששיריו הפותחים משלמים את מנחות הבשר לסאונד המטאלי והמעצבן של להיטי מצעדי הפופ, סול, היפ-הופ, דאנס מהשנים האחרונות. אבל אחריהם האלבום נוסק ב"צוללי מים עמוקים", שילוב מצוין של ראפ עם רטרו מסונתז לניו ווייב מהאייטיז. ובחיבור הזה, של היפ-הופ מסחרי ואלקטרוניקה, הייז כמעט לוהטת: "בית כנסת שחור" הוא בלדה טובה, ו-White Lilies / White Lies ו-Crown משחזרים את הקצבים השבורים עם ההשפעה הערבית בעבודה החלוצית של טימבאלאנד ומיסי אליוט ומעדכנים אותם לאמצע העשור הנוכחי. קצב העבודה של הייז מסחרר כמו הדיבור והשירה שלה. עוד אין לה איכות שתשתווה לכמות, אבל בהתחשב בגילה, בנחישות ובדורסנות שלה, סביר שבעוד כמה שנים תהיה לשם מוכר בכל בית.