תא כתבי השטחים: "המתנחלים התרגלו שהתקשורת היא השטן"

ממש ליד החומוסייה ברחוב הראשי של חווארה שבשומרון, ברחבה שניצבת בחזיתה של מה שנראה כמשחטה מקומית, תלויים להם על כמה ווים חלקיה המדממים של מה שהיה פעם פרה. לא בדיוק מראה שמומלץ לבעלי קיבה חלשה או למי שנמנים עם חסידיו של גארי יורופסקי, אבל את חמשת כתבי תא השטחים שהתכנסו כאן המחזה דווקא משעשע והם ממהרים להצטלם עם נתחי הבשר ולהעלות לרשתות החברתיות. מי יודע, אולי יימצאו מספיק מגיבים מזועזעים והם יוכלו להרוויח איזו תגרת רשת טובה.

מה שבטוח הוא שהם מרגישים פה כמו בבית. השטחים אמנם מתחממים בתקופה האחרונה, אבל כרגע המקום היחיד שבו זורם כאן דם הוא רצפת בית המטבחיים, ולא נראה שיש סיבה להתרגש. גם במהלך השיחה שנקיים הסביבה הזרה לא תהווה גורם מרתיע. אמנם מדי פעם הם ינסו לגלות אחריות ולהזהיר שאולי יש מילים שבכל זאת לא כדאי לצעוק פה - "חבר'ה, אמנם זו ארצנו, אבל אנחנו בכל זאת אורחים כאן", יזכיר מישהו - אבל מהר מאוד הטונים יעלו שוב. שמח בתא כתבי השטחים, וזה בהחלט מידבק.

מסביב לשולחן בחומוסייה המקומית מתיישבים רועי שרון (חדשות 10), עקיבא נוביק (ידיעות אחרונות), חיים לוינסון (הארץ) יהושע (ג'וש) בריינר (וואלה) ואיתמר פליישמן (מעריב). את השאלות, מסתבר, לא היה צריך להכין מראש, וגם את אלה שהוכנו לא תמיד היה אפשר להשלים. החברים ממהרים להגיב, נכנסים זה לדברי זה ומקפידים לעקוץ האחד את השני. מדי פעם הם יעצרו לרגע ויתעניינו אם הם מספקים את הסחורה, ואם אני מקבל מספיק דם (לא כולל הכמות שממשיכה לזרום כאמור ברחבה הסמוכה).

"שטחים, אין דבר כזה בעולם, זו המצאה ישראלית, ולכן גם תא כתבי שטחים הוא משהו שאין דומה לו בעולם", פותח בריינר שמוגדר גם כיו"ר התא. "כל אחד מאיתנו הוא קצת כתב מדיני, קצת כתב צבאי, קצת כתב לענייני ערבים, קצת כתב משפט, ועכשיו גם קצת כתב חינוך כי הוסיפו לנו את אוניברסיטת אריאל. אנחנו נוגעים בכל התחומים, וזאת הייחודיות".

- איך נולד התא?

בריינר: "לפני שנתיים בערך נתקלנו בהמון בעיות עם צה"ל ועם המשטרה. לא הצלחנו להיכנס לשטחים צבאיים סגורים בזמן פיגועים, הייתה אפילו אלימות של כוחות ביטחון כלפי כתבים. אז הבנו שצריך להתאגד. בהתחלה זה היה משהו מאוד טכני, ברמה של טיפול מול הרשויות ומול צה"ל, אבל לאט-לאט הבנו שהתאגדה כאן קבוצה של אנשים עם מוחות פרועים ויצירתיים. נהיינו קבוצה מאוד מגובשת ונפגשנו כמעט כל שבוע".

נוביק: "אנחנו מתמודדים עם מציאות תקשורתית רעה מאוד בכל מה שנוגע לצבא. בזכות הקמת התא זה משתפר, אבל כמעט בכל פינוי מאחז, כמעט בכל אירוע שצה"ל יכול לצאת בו לא טוב לא נותנים לנו להיכנס. בא טוראי שאתמול התגייס לצה"ל ואומר לך 'אתה לא תעבור'".

רועי שרון: "אין לנו תמונות של פינוי אנשים ממאחזים, כי עד שאנחנו מצליחים להגיע, עד שעוברים את כל המחסומים, האירוע כבר נגמר. ואז אתה יכול לקבל צילומים רק מגורמים אינטרסנטיים - מהמשטרה שהם צד בסיפור או מהמתנחלים שגם הם צד בסיפור".

כנאפה מול בורקס עם עובש

הם צעירים - רק רועי שרון חצה את גיל 30 - מהירי לשון ושנונים, אבל אחרי הריאיון יפנו רובם כדי לבקש להעיר הערה קטנה או לוודא שהובנו כהלכה, לא שום דבר דרמטי במיוחד, צריך להודות (רק עקיבא נוביק, הצעיר שבחבורה, נותר קול לגמרי בעניין הזה). לא תמיד קל לעקוב אחר הבדיחות הפנימיות ביניהם, אבל את העובדה שהם אוהבים את העבודה שלהם אי אפשר להחמיץ. כמה מהם הפכו למעין כוכבי פייסבוק - לפחות בקרב הקהלים הרלוונטיים - עם אלפי חברים ועוקבים, ויש מביניהם גם מי שמככב ברשימות ובדירוגים השונים של התקשורת המגזרית (נוביק: "אחרי שעמית סגל וציפי חוטובלי הלכו, לא נשארו כל כך רווקים במגזר").

את המפגשים השבועיים שלהם הם עורכים בבר בשם "תחריר" בשוק מחנה יהודה בירושלים, שאותו אימצו, וכמובן שגם העבודה המשותפת גורמת להם להתכנס בתדירות גבוהה. "כל אירוע שמתרחש בגזרה אנחנו מסיימים כאן", מסביר פליישמן, "לא משנה אם זה הכנסת ספר תורה באיתמר או פיגוע". ושרון ממהר להכריז על חווארה כעל בירת הכנאפה והחומוס ("אתה יושב עכשיו בחומוס הטוב במזרח התיכון"), ולהצית ויכוח קולינרי. על העובדה שהאוכל כאן טוב בהרבה מזה שאצל השכנים היהודים אין מחלוקת. "בוא נגיד שאם אנחנו מגיעים לאירוע של מתנחלים ואין בורקסים עם עובש של שבוע, כשכל המילוי בצבע צהוב - אשרינו", מסכם לוינסון המעודן.

- במה באה לידי ביטוי הייחודיות של התא?

פליישמן: "על רקע כל מה שקורה בעיתונות בישראל, אני חושב שנוצר כאן מודל של סולידריות עיתונאית. אין מצב שאחד האנשים שאנחנו עובדים איתם מתנכל למישהו מהקבוצה ואנחנו מעלימים עין. בהשוואה לתאים אחרים, אני חושב שגם זה חריג, שלמרות התחרות המקצועית הגדולה מאוד בינינו, אם צריך עזרה, סיוע, התייעצות - במקרים קיצוניים אפילו לגבי סיפור בלעדי - גם את זה עושים".

שרון: "אתה שומע על כל מיני ריבים מכוערים אצל כתבי תחום אחרים, ואיומים על מקורות בתגובה לכל מיני סיפורים, ואלה מקרים שלא יהיו אצלנו. גם אם יש אירוע מתגלגל ולא איזו מסיבת עיתונאים שנקבעה מראש, נניח פינוי של מקום מסוים, אני שולח תמונות לפליישמן שמעלה באתר בלי קרדיט שלי. הבלעדי זה להשיג משהו שבלעדיך לא היה מתפרסם, כל מה שלא בלעדי הארדקור אין סיבה שלא יהיה לגביו שיתוף פעולה".

לוינסון: "מצד שני, יש גם ביקורת עיתונאית אבל ברמה גבוהה. כל ידיעה עוברת במסרקות של ברזל, מי שמביא ציטוט מגורם אנונימי כשאין לזה הצדקה, נושאים שלא ראויים לטיפול - גם זה עולה על השולחן, אין אצלנו רחמים. זה לא כאילו נהיינו חברים אז שכחנו את המקצוע. אם עקיבא נוביק מבייב (מלשון ביוב, י"כ) הוא מקבל בראש".

כשט"ח אמתי לא מפחד

אנחנו נוטשים את החומוסייה ועוברים לחנות הכנאפה הסמוכה לקצה הרחוב הראשי. איל הצלם מחפש זווית ייחודית, וכשהחבר'ה מציעים שיצלם אותם מאחורי הדלפק הוא מעיר שזאת לא הקומפוזיציה המתאימה, כי המקום הרי לא שייך להם. "הכל פה שלנו, זה ארץ ישראל", עונה לו מישהו וכולנו צוחקים. אבל, כידוע, בכל צחוק יש גם קצת אמת, ואי אפשר להתעלם מהעובדה שהמקום החביב ומסביר הפנים שבו אנחנו מסתובבים הוא בכל זאת שטח הנתון תחת משטר צבאי במשך למעלה מ-40 שנה, ושמהתושבים שמתגוררים בו נשללות זכויות שונות.

- איך באה לידי ביטוי האינטראקציה שלכם עם הפלסטינים?

שרון: "לא מזמן שרפו בית בסינג'יל בזמן שהמשפחה הייתה בפנים. היינו כל היום בתוך הכפר עם המשפחות שם, עם ראשי הכפר. גם כשיש אירוע חיכוך לפעמים הרבה יותר פשוט לנו לבוא מהצד של הפלסטינים, כי לתוך מאחז של פעילי ימין קיצוני אנחנו לא יכולים להיכנס, יזרקו עלינו אבנים, ואם אני נכנס דרך איזה כפר פלסטיני יקבלו אותי שם הרבה יותר בברכה. אז זה כבר נותן לנו פריזמה כזאת שאנחנו רואים את האירוע דרך העיניים של הפלסטינים".

- הסיקור שלהם שינה בצורה כלשהי את תפיסתכם?

לוינסון: "כמו שאני רואה את זה מהצד, אני חושב שהראייה שלהם את הסכסוך היא יותר מורכבת ממה שהייתה בעבר".

פליישמן: "אני מסכים. הדעות שלי, שגדלתי בבית מאוד-מאוד ימני, לא השתנו בקשר לפתרון אפשרי לסכסוך, אבל ההסתכלות על הפלסטינים, האינטראקציה הישירה איתם, שינתה לי את הפריזמה לחלוטין. פעם, אם הייתי עובר כאן והיה פונה אליי פלסטיני, בראש מיד הייתי בתודעת המלחמה הזאת שיש אצל חלק מהמתנחלים, שבטח הוא רוצה לדקור אותי. היום, אתה רואה, אנחנו יושבים כאן, נפגשים איתם, אנחנו באמת נכנסים כמעט לכל המקומות באזור, וגם ההסתכלות עליהם היא אחרת לחלוטין".

שרון: "בשיחות שיש לי עם המתנחלים אני אומר להם שמי שמאמין בחזון ארץ ישראל השלמה צריך לדעת שזה לא יעבוד בלי לדאוג לזכויות האדם של הפלסטינים. הם פה, הם לא ייעלמו, וזה אינטרס של המתנחלים לשמור על הזכויות הבסיסיות שלהם".

פליישמן: "סיפור שהוא מקרה מבחן קלאסי לזה הוא קווי ההפרדה באוטובוסים. אני הובלתי קו בעניין הזה שמעבר לעובדה שקווים נפרדים ליהודים וערבים הם אסון הסברתי, המניע הלכאורה ביטחוני לזה הוא קשקוש. נכנסו בי על זה המון. אמרתי להם: 'חבר'ה, אתם בחרתם לחיות פה, לידכם חיים פלסטינים, הם לא נעלמים, אין להם מדינה משלהם, האוטובוסים שלנו, הכל שלנו, תתמודדו עם זה'. היום זאת הפריזמה שלי, ופעם הייתי רואה את זה אחרת".

שרון: "יש מתנחלים ששומעים שצה"ל הסיר מחסומים וזה עושה להם רע בלב. יש להם אובססיה עם זה, כמו שיש שמאלנים שמאשימים בכל דבר את הכיבוש. הדוגמטיות נמצאת בשני הצדדים, אבל פה אנחנו מרגישים את זה אצל המתנחלים".

לוינסון: "אחרי הרצח של משפחת פוגל היה איזה ספין שהריצו בהתנחלויות שהפלסטינים ניצלו את זה שאם יש להם זיתים מותר להם לעבור דרך ההתנחלויות לצורך המסיק, כדי לאסוף מל"מ (מודיעין לפני משימה) על בתי איתמר. שנתיים הם רצו עם הסיפור הזה. אני ראיתי את התיק של פוגל, הם לא היו באיתמר, לא התקרבו לאיתמר, לא תכננו, לא שום דבר".

נוביק: "זה שהם פוחדים לא אומר שלא רודפים אחריהם. יש ממה לפחד. אתה מציג את זה כאילו אין טרור ואין כלום".

לוינסון: "לא אמרתי שאין טרור".

נוביק: "כמעט כל יום יש פה פיגוע, ואל תתבלבל, בלי הנוכחות של צה"ל פה היו 20 פיגועים ביום. הפלסטינים הם אכן מסכנים, זה נכון, אבל גם המתנחלים מסכנים. יש פה פחד, ויש פה טרור, אנחנו יושבים פה בסבבה שלנו בכנאפה, אבל אלמלא היינו עיתונאים, אלמלא היה לנו לוינסון, שהוא בשר מבשרו של המקום (צוחקים), לא בטוח שהיינו ככה".

*** הכתבה המלאה - כולל דירוג 100 המשפיעים בתקשורת - במגזין "פירמה"