בלון מנופח: למה "כדור הזהב" הוא פרס לא רלוונטי

אפשר לנשום לרווחה. תם הטקס, סוף-סוף. לכריסטיאנו רונאלדו הוענק אתמול (ב') פרס כדור הזהב של פיפ"א, ובכך נגמר הקרקס השנתי, במסגרתו כל עולם הכדורגל עוסק באירוע שמערבב בתוכו הרבה מאד אינטרסים עסקיים, יוזמות מיתוג ושיווק, וכמובן באזז של התקשורת שדואגת לנפח את הבלון (ד'אור) עם טונות של אוויר חם. עכשיו אפשר לחזור לעסוק בעניין שלשמו התכנסנו, עניין שבינו ובין כדור הזהב, מה לעשות, קיים קשר רופף: כדורגל.

למה הבחירה השנתית ב"כדורגלן הטוב בעולם" כל כך בעייתית ושנויה במחלוקת, האם לרונאלדו באמת "הגיע" לזכות הפעם, האם המונח "הגיע" בכלל רלוונטי - ומי בכל זאת מרוויח מכל הסיפור הזה?

1. הלו, זה משחק קבוצתי!

פרס כדור הזהב של מגזין ה"פראנס פוטבול" הוענק לראשונה ב-1956, והצליח להפוך בתוך זמן קצר לתואר האינדיבידואלי הנחשב ביותר בעולם הכדורגל. בפיפ"א קלטו את הפוטנציאל, ולפני ארבע שנים החליטו לאחד את הפרס המקביל שלהם ("שחקן השנה בעולם של פיפ"א") עם זה של ה"פראנס פוטבול". בשני הפרסים התגלה בכל פעם מחדש אותו פאק באמינות: ב-57 שנות "כדור הזהב", רק ארבע פעמים, או 7%, זכו בו שחקני הגנה (שוער בריה"מ לב יאשין ב-1963, הבלם האיטלקי פאביו קנאברו ב-2006, ופרנץ בקנבאואר הגרמני פעמיים במהלך שנות ה-70). הסטטיסטיקה ב-19 שנות הענקת הפרס המקביל של פיפ"א (1991-2010) היתה אפילו עוד יותר עקומה.

אמנם ברור ומוסכם על הכול, כי כיבוש שערים זו אומנות-העל של הכדורגל, והתחום הקשה ביותר לביצוע בענף הזה. חלוצים או קשרים התקפיים זוכים מטבע הדברים למרבית תשומת הלב. רק שפרסים כמו כדור הזהב עומדים בסתירה לבסיס האקסיומי עליו מושתת הענף: היותו ספורט קבוצתי.

קחו למשל את השחקן המדהים של מנצ'סטר סיטי, יא-יא טורה. כבר שנים, בערך מהרגע שנחת בברצלונה ב-2007, שהקשר המרכזי מחוף השנהב מיטיב לשחק ברמות הכי גבוהות של הכדורגל העולמי. שחקן מודרני שיודע לעשות הכל: משלב פיזיות אדירה עם טכניקה נדירה, דריבליסט מצוין וקל-רגליים, כובש ומבשל שערים בקביעות, מצוין במצבים נייחים, בולם את התקפות היריב, מניע את הכדור בחוכמה, מנהיג יוצא דופן על המגרש שהביא קרוב לשלמות את עמדת ה-50-50 (או ה"בוקס-טו-בוקס" כפי שהיא מכונה לעיתים).

לטורה כזה אין שום סיכוי לזכות בכדור הזהב באווירה הנוכחית של הכדורגל, שמזניקה למעמד של אלים קדושים את המפציצים שכובשים מאסות של שערים - אבל נוטה לשכוח את הצוותים המסייעים שלהם.

 שער ה

2. חוכמת ההמונים? מאד מטופשת

מי הם אותם אנשים שלעולם לא יבחרו בטורה? למעלה מ-500 אנשי מקצוע מרחבי העולם, שכוללים עיתונאים, מאמני נבחרות לאומיות, והקפטנים של הנבחרות. לכאורה כמות מספיק מכובדת על מנת להכריע, באמצעות שימוש בשיטת חוכמת ההמונים הדמוקרטית, מי הוא השחקן הטוב בעולם. אבל ההמונים הרבה פחות חכמים ממה שנהוג לחשוב.

הרי בסופו של דבר, לאף אחד בפיפ"א וב"פראנס פוטבול" אין מושג כמה שעות צ'מפיונס ליג צורך הקפטן של נבחרת הרפובליקה הדומיניקנית באמצעות הטלוויזיה שלו (ואם יש לו בכלל טלוויזיה בבית); האם מנג'ר נבחרת קירגיסטן מעודכן בטרנדים חדשים שחדרו לכדורגל בשנה החולפת; או האם העיתונאי מזימבבואה ראה את פרנק ריברי משחק יותר משלוש-ארבע פעמים במהלך העונה.

רבים מהשחקנים שמשתתפים בהצבעה של כדור הזהב הם בכלל חובבנים, שמקדישים את רוב חייהם לעבודה הרצינית שלהם, או ללימודים, או לכל דבר אחר שאינו כדורגל מהרמות הגבוהות ביותר. מאמני נבחרות? הם יפעילו את מירב הסקאוטינג והכישורים שלהם על מנת לנתח את היכולות ולבחור כדורגלנים שמועמדים לאייש את הסגל הלאומי שלהם - לא כאלו שמועמדים לזכות בכדור הזהב.

3. מה מספרים המספרים? לא הרבה

גם אנשי המקצוע שמתעמקים באופן אובססיבי בנבכי הכדורגל העולמי לפני שהם מבצעים את הבחירה שלהם בכדור הזהב, עשויים להיתקל בבעיה אובייקטיבית: הכדורגל אינו מספיק מדעי. יש ענפי ספורט שאפשר לכמת אותם למספרים מדויקים. בכדורסל יש מספיק מדדים סטטיסטיים שמוכיחים לנו כי לברון ג'יימס הוא השחקן הטוב בעולם כיום. כשיוסיין בולט חורך את המסלול ושובר שיאי זמנים שלא נראו כמותם - אנחנו יודעים אוטומטית שהוא האצן הגדול בתולדות האנושות. הנהג הטוב ביותר בפורמולה 1 הוא זה שמנצח בהכי הרבה מירוצים, הטניסאי הכי גדול הוא זה שזוכה במירב הטורנירים. כששחקן MLB חובט מאות על גבי מאות של הום ראנס, אין ספק שהוא ראוי להיכנס להיכל התהילה של הבייסבול. אבל בכדורגל? הסיפור מורכב הרבה יותר. "הום-ראן זה פשוט הום-ראן, האם 40 גולים בליגה ההולנדית שווים יותר או פחות מ-20 גולים בפרמיירליג?", תוהה העיתונאי גבריאל מארקוטי ב"וול סטריט ג'ורנל". האמת היא שאין דרך רצינית לענות על השאלה הזאת.

כדורגל אינו ספורט "מאניבול", למרות שהוא עושה בשנים האחרונות מאמצים כבירים ללכת לכיוון הזה. אבל אפילו אם נמקד את הדיון בשאלת השחקן הטוב בעולם סביב שחקנים התקפיים בלבד (ונמשיך להתעלם מיא-יא טורה), או ספציפית סביב המועמדים הסופיים לזכייה של אתמול בכדור הזהב - יתגלו לנו מחלוקות קשות.

אז נכון, במהלך בשנת 2013 כבש רונאלדו 69 שערים ב-60 משחקי כדורגל, לעומת 45 גולים של מסי ב-46 משחקים, ו-22 בלבד של ריברי (מתוך 51 פעמים בהן עלה על הדשא). אבל האם כיבוש הוא המדד היחיד שרלוונטי? על-פי הבלוג של חברת אנליזת הכדורגל SportsMatrix, מסי הצליח במהלך השנה לייצר לעצמו או לחבריו 4.4 סיטואציות שמוגדרות כ"מצבי כיבוש" בממוצע למשחק, לעומת 3.4 של ריברי ו-2.3 בלבד של רונאלדו. מסי בועט לשער 6.1 פעמים למשחק, עם ממוצע של 48% פגיעה במסגרת; CR7 בועט הרבה יותר (8 למשחק), אך בממוצע דיוק יותר נמוך (41%). רונאלדו, לדברי האנליסטים, נוטה לכבוש הרבה גולים מסיטואציות שאינן מוגדרות כלל כ"מצבי כיבוש" - וזאת הגדולה שלו. אך מצד שני, "רונאלדו, שפרץ לסצנת הכדורגל בזכות יכולת הדריבל שלו, מבצע רק 11.2 דריבלים בממוצע למשחק, לעומת 15.7 של מסי ו-20.3 של ריברי", לדברי SportsMatrix.

גם אם המדד הרלוונטי הוא לא סטטיסטי, אלא הובלת הקבוצה שלך לתארים - לא מתקבלת תשובה חד-משמעית. הרי ברור שריברי, שהוביל את באיירן מינכן לרמוס כל דבר שזז ב-2013, היה ראוי לפי הפרמטר הזה לזכות בתואר אתמול, בגדול ובפער ענק; אבל בואו נהיה רציניים שנייה: ריברי הרי אינו כדורגלן טוב יותר מרונאלדו ומסי.

4. "שנה קלנדרית"? נו באמת

הבחירה בשחקן שהצטיין במשך השנה ה"קלנדרית" היא מעוותת מהיסוד ולא משקפת: עונות כדורגל מתקיימות בין אוגוסט למאי (או יוני כשיש אירוע גדול כמו מונדיאל או יורו). כך גם ההכנות הפיזיולוגיות למשחקים, חלוקת העומסים וכו'. שחקנים רבים מחליפים במהלך הקיץ קבוצה, ולוקח להם קצת זמן להסתגל למקום העבודה החדש. שחקנים רבים מקבלים מנוחה במשחקים במהלך החורף, משיקולי רוטציה - על מנת "לשמור" עליהם לקראת חודשי ההכרעה באביב.

לבחור שחקן שהצטיין בחצאים של שתי עונות שונות לחלוטין - זה בראש ובראשונה משהו ממש לא טבעי.

5. השורה התחתונה: הכל זה כסף

מה בכל זאת ממשיך לשמור על הרלוונטיות של כדור הזהב על רקע על הבעיות הללו, מלבד כוח האינרציה? התעשייה סביבו. הכסף הגדול. הרדיפה חסרת המעצורים אחרי אבק הכוכבים. הניסיון להפוך את הכדורגל האירופי לשלוחה של הוליווד. הנה כמה סיפורים עסקיים שממחישים את זה:

■ קבוצות ושחקנים משתמשים באירוע הזה על מנת לסייע לחשבונות הבנק שלהם. בקיץ פרסם "רדיו גלובו" הברזילאי כי בחוזה העברתו של ניימאר, בסך 57 מיליון אירו, הותקן סעיף לפיו ברצלונה תהיה חייבת לשלם לסנטוס בונוס של 2 מיליון אירו במידה והכוכב יזכה עד שנת 2017 בתואר כדור הזהב.

■ חברות מסחריות משתמשות באירוע על מנת למכור מוצרים. בשבוע שעבר פרסם האתר goal.com ידיעה לפיה חברת אדידס, שהיא שותפה עסקית ותיקה של פיפ"א, נהנית מבלעדיות בכל הקשור לזכויות השיווק, הפרסום והמרצ'נדייז הקשורות לבלון ד'אור. המשמעות: רונאלדו, שהוא פרזנטור של המתחרה נייקי, לא יוכל להופיע בקמפיינים פרסומיים של החברה האמריקאית הקשורים לזכייתו בתואר, ויאבד הכנסות פוטנציאליות. זאת בניגוד למסי, פרזנטור של אדידס, שאם היה זוכה, היה יכול למנף את התואר כלכלית. בשנה שעברה, למשל, השיקה אדידס נעל מיוחדת לכבוד זכייתו של מסי בכדור הזהב.

■ סוכנויות שיווק שונות משתמשות באירוע על מנת לקדם את עצמן. לאחרונה פרסמה חברת הייעוץ הגלובלית Repucom מחקר מטעמה, שקבע כי "שווי המותג של רונאלדו הוא 43 מיליון אירו, ואם יזכה בכדור הזהב - יעלה ל-50 מיליון אירו".

■ בעידן בו העיתונות המודפסת גוססת לאיטה, כדור הזהב עוזר ל"פראנס פוטבול" לשמר רלוונטיות, יוקרה ומעמד. בינתיים זה מצליח לא רע למגזין הדו-שבועי, עם תפוצה של כ-292,983 עותקים בשבוע נכון לשנת 2012. על-פי הערכות, אחד מכל חמישה צרפתים בגילאים 15-34 קורא את ה"פראנס פוטבול".

■ הטקס המותח וערב הגאלה של הענקת כדור הזהב הפך לתעשייה. על-פי פיפ"א, הוא משודר בטלוויזיה ישירות לכ-180 מדינות ברחבי העולם, והשנה החליטה פיפ"א לשדר אותו גם באמצעות המדיות החדשות - דרך ערוץ ה-YouTube שלה.