אם יוזמי הקמפיין הכושל נגד השמנת ילדים בישראל היו עוברים אצל ראש עיריית אוקלהומה סיטי, מיק קורנט, לפני שכיסו את הארץ בפוסטרים הפוגעניים שלהם, הוא אולי היה רומז להם שלא ככה. עודף משקל זה נושא רגיש: אף אחד לא אוהב שנכנסים לו לצלחת, מודדים לו היקפים או לועגים לחולשותיו. גם לא ילדים.
קורנט יודע את זה כי בשנה שעברה השלים מבצע דיאטה עירוני, שבו עשרות אלפים מתושבי אוקלהומה סיטי ירדו במצטבר מיליון פאונד (יותר מ-450 אלף קילוגרמים); מהלך שסידר לו קדנציה שלישית בתפקיד והזמנה לתת הרצאה באתר TED, שעלתה לאחרונה לרשת.
גם הוא היה צריך להתחיל בלעורר מודעות. גם הוא היה צריך לגרום לתושבי העיר להתבונן במראה. אבל הוא לא הסתפק בתליית פוסטרים מעליבים.
"זו שאלה של סגנון", הוא אומר השבוע בראיון ל-G. "זה לא שהתלונות על הקמפיין מגיעות מכאלה שמתנגדים שאנשים ידאגו יותר לבריאות שלהם ושל הילדים שלהם. האתגר הוא כמובן לעשות זאת בלי לייצר אנטגוניזם ותחושות פוגעניות ומפלות. אני חושב שכולם יסכימו שבריאות היא דבר טוב, ושאורח חיים בריא מביא לפרודוקטיביות של החברה. אני חושב שבמקרה שלנו אנשים פשוט ראו שכוונתנו היא לטובה".
4 מידות שונות בארון
עוד לפני הסגנון, קורנט הבין שהדרך לגרום לתושבים להקשיב לו היא לזרוק את עצמו לזירה. או בלשון חז"ל: קשוט עצמך. זמן קצר אחרי שנבחר לראשות העיר, ב-2004, מצא עצמו קורנט מעלעל במגזין כושר לגברים. זה לא היה מאוד זר לו - הוא הרי החל את הקריירה שלו כעיתונאי ספורט - אלא שהפעם הוא התבונן במגזין בעיניים של ראש עיר שמחפש לאיזה מקום הגיעה העיר שלו בעוד אחת מעשרות הרשימות והדירוגים שהעיתונות האמריקאית כל-כך אוהבת לעשות. אלה היו שנים טובות לאוקלהומה סיטי. בעקבות רפורמות שיזמו שני ראשי העיר שקדמו לו, העיר הופיעה ברשימת הערים הטובות לפתיחת עסק וברשימות כלכליות אחרות.
הרשימה שהתפרסמה במגזין הכושר לגברים הגיעה מכיוון אחר: זו הייתה רשימת הערים השמנות ביותר בארצות-הברית. והנה העיר שלו, במקום טוב באמצע. נסער ומבויש עלה גם קורנט על המשקל הפרטי בביתו: 220 פאונד (100 קילוגרמים). הוא נכנס לאחד מהאתרים המחשבים BMI, הקליד גובה ומשקל, ולהפתעתו התברר לו שהוא עצמו עונה להגדרה של "שמן". לא מלא, לא עב בשר, לא שמנמן. שמן. אוביס, אותה מילה שבדרך כלל מופיעה כשלצדה התוספת "מגפה".
"בתוך כמה רגעים למדתי שהעיר שאני עומד בראשה סובלת מהשמנת יתר", הוא מסביר, "ותכף אחר כך שאני עצמי שמן".
באותו רגע של התבוננות פנימה נאלץ קורנט להודות שכבר שנים הוא עולה במשקל - בערך קילוגרם וחצי בכל שנה - ואז, כשהוא מגיע לתקרת המשקל, הוא פוצח בדיאטה ומשיל עשרה, וחוזר חלילה.
"עולים במשקל, קונים בגדים חדשים, ואז קונים עוד קצת בגדים חדשים, מעט גדולים יותר, ועוד קצת", הוא משחזר את הימים שבהם ארון הבגדים שלו הכיל מנעד של 4 מידות שונות. "ואז, כשמוניתי לראש עיר, פתאום עליתי 10 קילוגרם במהלך השנתיים הראשונות".
- איך זה קרה?
"כי כולם רוצים להאכיל את ראש העיר. דווקא חשבתי שאני די ממושמע ואומר לא לרוב ההצעות, אבל זה לא היה נכון. הייתי חייב לשנות את הפרספקטיבה שלי על אכילה. לוודא שאני אוכל פחות. תמיד עשיתי כושר, אבל פשוט אכלתי יותר מדי. הרשימה הזו גרמה לי להבין שאני עצמי חלק מהבעיה, אז הפחתתי במשקל. מתפריט של 3,000 קלוריות ביום ירדתי לאלפיים. על פני 40 שבועות הורדתי כעשרים קילוגרמים".
"העיר הזו יוצאת לדיאטה!"
עד כאן, סיפור שהוא חלומה של כל חניכת שומרי משקל. רגע של ניצחון אנושי במאבק האדם מול הבורקס, אבל לא יותר מזה. אלא שקורנט לא הסתפק בזה. הוא התבונן סביבו והבין שריכוז השומן בין גבולותיה השופעים של אוקלהומה סיטי הוא לא רק מזל רע או תוצאה של מסורת מוזרה של סעודה בת 7 מנות על טהרת מוצרים מקומיים. מבט רציני על התרבות העירונית חשף בפניו את הבעיה שמתבררת כנפוצה בערים רבות בארצות-הברית: אוקלהומה סיטי היא עיר שתוכננה לנסיעה במכונית, לא להליכה ברגל. ואת זה אף פוסטר גס רוח לא ישנה.
כדי לעורר את התהודה הרצויה, הוא בחר לפצוח בקמפיין הרזיה, על רקע מי שאינם מתביישים במשקלם העודף. יום לפני תחילת 2007 הוא התייצב בכלוב הפילים בגן החיות העירוני ובישר לתושבים: "This City is Going on a Diet. ואנחנו נרד מיליון פאונד".
המטרה, הוא מעיד, הייתה שאנשים יתחילו לדבר על זה בקול, שבעיית המשקל תהפוך לשיחת היום: "בהתחלה לא ידעתי מה יהיה השלב הבא, אבל הקמתי אתר אינטרנט שאפשר לנו לאסוף אנשים שרצו להתחייב לנסות לשפר את הרגלי האכילה שלהם. הם נרשמו באתר thiscityisgoingonadiet.com והזינו פנימה את המשקל שלהם. ואז, אחרי שבוע או חודש, הם חזרו ועדכנו את המשקל החדש שלהם. וכך שבוע אחרי שבוע. חודש אחרי חודש. היו לנו מעל 47 אלף נרשמים, ולקח לנו 4 שנים ו-3 שבועות כדי להגיע למיליון פאונד".
- סליחה על החשדנות, אבל איך אתה יודע שאנשים לא סתם שיקרו לך? פיקחתם על הדיווחים שלהם?
"לא. אני לא יכול לדעת, אבל איזו סיבה יש לאנשים לשקר לנו? זה לא שחילקנו פרסים למי שהוריד משקל. היו לנו מגבלות מסוימות באתר - למשל, אי-אפשר היה להצהיר שירדת 150 פאונד בשבוע או שקר מהסוג הזה. וידאנו שההורדה במשקל של כל המעורבים תהיה ריאלית ואמינה, אבל אין דרך לדעת. כיוון שרוב האנשים לא מרגישים בנוח לדבר על ירידה במשקל, אז הם אפילו לא נרשמו בשמם. הם נרשמו רק בעזרת כתובת מייל. זה המידע היחיד שביקשנו".
תושבי העיר נרתמו למבצע בהתלהבות, ועכשיו נותר לקורנט לתרום את חלקו. הוא והצוות שלו התחילו בעידוד אנשים ועסקים להשתלב במבצע. חברות מקומיות הציעו לעובדים שלהן מסגרות תמיכה לירידה במשקל. כנסיות בעיר פתחו קבוצות ריצה. מועדוני כושר יצאו במבצעי הנחות. בתי הספר הוציאו את האוכל המטוגן מהקפיטריות, ו-45 סניפי טאקו בל בעיר פמפמו את החלק בתפריט שהוא נטול שמנת עתירת קלוריות.
זו המדרכה, טמבל
אבל האתגר הגדול ביותר היה פשוט לבנות מדרכות: תוכנית המתאר של אוקלהומה סיטי, מסביר ראש העיר, היא תוצאה של מחירי הקרקע. עם הקמתה, בשלהי המאה ה-19, ביקשה אוקלהומה סיטי למשוך תושבים בעזרת חלקות אדמה נדיבות. זה כנראה מסביר מדוע כיום 600 אלף תושביה ישנים באלכסון בעיר עם גבולות מהמרווחים שיש: כ-1,500 קילומטרים רבועים. לצורך השוואה, 3.7 מיליון התושבים של לוס אנג'לס, שגם היא לא ידועה כעיר צפופה במיוחד, מסתפקים בכ-1,200 קילומטרים רבועים, וניו-יורק, על 8 מיליון תושביה, מכניסה את הבטן ומסתדרת בפחות מ-800 קילומטרים רבועים.
מה שמפצה על המרחקים האדירים באוקלהומה סיטי היא רשת כבישים מהירים יעילה: "המשמעות של זה היא שבאוקלהומה סיטי אפשר לקבל דוח על נהיגה במהירות מופרזת גם בזמן שעות השיא", אומר קורנט. הצד השני של אותו מטבע הוא שכונות על-גבי שכונות בלי מדרכות, ובתי ספר או ספריות, שהדבר היחיד המקשר ביניהם הוא כביש עתיר מסלולים, שבסופו מגרש חניה מרווח.
במרכז העיר דווקא יש רמזורים להולכי רגל, אבל אם מצמצת יש סיכוי שתפספס את ההזדמנות לחצות. "עיר מאוד-מאוד נוחה", אומר קורנט, "אם אתה מכונית".
אז ב-2007 הוא החל להפעיל תוכנית לרפורמה בתשתיות העירוניות. הוא בנה מרכזי ספורט, הכשיר את הנהר המקומי לתחרויות חתירה וסלל שבילי אופניים. אבל עיקר ההשקעה שלו התמקד בבניית מאות קילומטרים של מדרכות. מדרכות הן אולי לא משאב חגיגי שניתן להצטלם לידו ולחתוך איזה סרט, אבל מתברר שהן מחוללות את השינוי האמיתי.
מחקרים שנעשו בשנים האחרונות גילו שיש יחסי גומלין מובהקים הרבה יותר בין עודף משקל וחוסר פעילות גופנית, מאשר בין עודף משקל ודיאטה עשירה. וכשהמחקרים האלה מדברים על פעילות גופנית, הם לא מתכוונים בהכרח לשיעור זומבה או לריצה בפארק, אלא פשוט להליכה שימושית. אותה הליכה פרוזאית למכולת ובחזרה. לבית הספר ובחזרה. לקולנוע וחזרה. ולמרבה הקסם, מחקר נוסף מצא שיש קשר ברור בין מידת ההתאמה של שכונת מגורים להליכה ובין הסיכויים לעודף משקל. בשכונה ידידותית להולכי רגל יש 35% סיכוי לסבול מעודף משקל, בעוד שבשכונה ידידותית למכוניות הסיכוי הזה עולה ל-60%.
הצלחת מבצע ההרזיה העירוני של קורנט התגלגלה לאוזנה של מישל אובמה, שהפכה את נושא השמנת הילדים לעיסוק המרכזי שלה כגברת הראשונה. היא הזמינה את קורנט לשבת איתה ועם הנשיא בנאום השנתי שלו לאומה. "זה היה כבוד גדול", מספר קורנט.
ומה אצלנו?
בישראל יש תוכנית נגד השמנה עד 2020, אבל אין לה אפילו תקציב ל-2014 / רנן נצר
בישראל אולי יכולים לקחת דוגמה מהסיפור של אוקלהומה סיטי. אנחנו אמנם לא בעשירייה הראשונה של המדינות השמנות ביותר במדדים הבינלאומיים, אבל גם לא רחוק משם (ראו טבלה למטה). על-פי נתוני משרד הבריאות, מחצית מאוכלוסיית המבוגרים בארץ (בני עשרים ומעלה) סובלת ממשקל עודף, מתוכם כ-15% סובלים מהשמנת יתר.
גם בקרב ילדים התמונה אינה ורודה: אחד מכל 5 תלמידי כיתות א' סובל מעודף משקל, ובכיתה ז' מאמיר המספר לאחד משלושה. מחיר ההשמנה בישראל מוערך בלא פחות מ-6 מיליארד שקל בשנה (כולל תרופות וטיפולים למחלות הנגרמות בעטיה), ולקינוח ישנו הנתון המבהיל הבא: "כ-15 אנשים מתים בישראל בכל יום כתוצאה מהשמנה, מסיבוכיה ומהמחלות הרבות שלהן היא גורמת", אומר פרופ' דני מורן, מנהל התוכנית הלאומית לחיים פעילים ובריאים, "אפשרי בריא". "מדובר ב-5,000 איש בשנה, אבל זה לא תופס כותרות כמו תאונות דרכים או פיגוע".
תוכנית "אפשרי בריא" אושרה בהחלטת ממשלה בדצמבר 2011, בהובלת משרד הבריאות, משרד התרבות והספורט ומשרד החינוך. מטרתה היא להעביר את ישראל לאורח חיים בריא עד שנת 2020. ב-2013 קיבלה התוכנית תקציב ראשוני של כ-26 מיליון שקל, והחלה לקדם מספר פעולות.
"בקרוב, למשל, נשיק תו מזון מיוחד, שבשלב הראשון הוא יוצמד ללחמים שעומדים בקריטריונים של משרד הבריאות", מפרט רמי הסמן, מנהל האסטרטגיה של התוכנית. מעבר לכך, התוכנית מקדמת גם תו שיוצג בקדמת האריזה של מוצרים שונים, ובו יפורטו 4 ערכים: סוכר, נתרן, קלוריות ושומן ("היום הרשימה לא קריאה ואף אחד לא מצליח להבין את הערכים התזונתיים", כך הסמן); וכן סימון קלורי של כל מנה בתפריטי המסעדות ובתי הקפה.
עוד כוללת התוכנית שינויים בחקיקה של הגשת מזון לא בריא בגני ילדים ובבתי הספר על-ידי חברות קייטרינג. בתחום הפדגוגי נעשו כבר שתי פעולות: ב-15 רשויות, מחציתן ערביות, מתבצע פיילוט סדנאות תזונה נכונה לגננות וסייעות; ו-200 בתי ספר הוגדרו "מקדמי בריאות" ומקיימים פעילות בנושא, דוגמת עידוד הליכה ברגל למוסדות החינוך.
הנדבך השני בתוכנית נוגע לפעילות גופנית: פתיחת מתקני הספורט שבבתי הספר בשעות אחר הצהריים; שינוי חקיקה כך שמכוני כושר יוכלו לקבל אנשים בריאים ללא אישור רפואי ויסתפקו במילוי הצהרת בריאות; ופיילוט ברשויות מקומיות היוזמות פעילות גופנית, "מזומבה באשדוד ועד ריקודי עם ברחבת העירייה בהרצליה", מפרט הסמן.
חלק מהתוכנית נמצא בהולד
"אפשרי בריא", המקודמת מאוד על-ידי שרת הבריאות יעל גרמן, אמורה לפעול תוך שיתוף פעולה מצד משרדי הממשלה השונים, "אבל שיתוף הפעולה שאנחנו מקבלים מחלק מהמשרדים הוא מסויג, לעתים יותר ולעתים פחות", מודה מורן.
ראשי התוכנית ערים ללחצים שמופעלים על חלק ממשרדי הממשלה, למשל מצד תעשיית המזון, ויש להם ביקורת על סל המוצרים שנמצאים בפיקוח, תחת אחריותם של משרדי האוצר והכלכלה. מורן תוהה למה רק לחם אחיד נמצא בפיקוח, ולא לחם מחיטה מלאה, ואילו הסמן טוען שהכנסת השמנת המתוקה לפיקוח לאחרונה היא "רעיון מטורף: על בסיס מדיניות דואגים שהציבור שיש לו פחות אמצעים יאכל מזון לא בריא, במקום להנגיש לו מזון בריא. נראה שמה שעומד לנגד עיניהם הם בעיקר היצרנים והמגדלים".
למרבה האבסורד, עדיין לא נקבע לתוכנית תקציב ל-2014, לא כל שכן לשנים הבאות: "כרגע חלק מהתוכנית נמצאת ב'הולד' ואני מקווה שתתקבל החלטה עד סוף החודש", מאשר מורן. "זה יהיה אסון להפסיק תוכנית עם חשיבות כזאת אחרי קצת יותר משנה של פעילות".
מה שלא עוזר להעלאת המודעות הם קמפיינים כמו זה שעלה בשבוע שעבר (וירד מהר מאוד), שבו הוצבו שלטים בעלי טעם רע במיוחד, שנועדו לכאורה להפחיד הורים פן יתנו לילדיהם להשמין ולהפוך למנודים חברתית. "זה היה מזעזע", אומר הסמן, "אבל אני לא מתפלא. כי כמה שפרסומאים יהיו טובים בתחום המסחרי, הם לא מבינים בשיווק חברתי ואז התוצאה היא קטסטרופה. במרבית המקרים, הציבור יודע מהן הסכנות וההשלכות של השמנה, אז בשביל מה להפחיד אנשים ולהעמיק את הסכנה? הם שמו אצבע מאשימה על הקורבן ולא על הפתרון והתוצאה מתסכלת. זה מה שהביא את הזעם: ההפחדה וההאשמה. זאת לא השיטה להתמודד עם אכילה לא בריאה".
הכתבה המלאה - במגזין G
כתבות
ני"ע
