איום על בת הרב הנואפת

רבות דובר השבוע על דבריו של רני רהב לכתבת "הארץ", שרון שפורר, לפיהם אם לא תתקן את פרסומיה אודותיו, הוא ישתמש בנגישותו הרחבה לכלי התקשורת, באופן שהיא "תרגיש זאת יום-יום, שעה-שעה".

לכולנו ברור שאיומים במעשה אלימות שתוצאתו פגיעה פיזית מהווים עבירה פלילית, וכך גם איום בהפצת דבר שקר או דיבה מכוון, אך קשה יותר לתחום את הגבול בין אזהרה לגיטימית לאיום בכל הנוגע לפרסום או יציאה לתקשורת, שתוצאתם עלולה להיות פגיעה בשם הטוב, כאשר הפרסום הוא למעשה של דבר אמת.

יש להניח כי רני רהב יודע שאם יפיץ בתקשורת שקרים על הכתבת הוא חשוף לתביעת דיבה, אך האם הוא מודע לכך שגם איום בפרסום פרטים אמיתיים בצורה טורדנית, איום שמטרתו להפחידה, לצערה ואף להביאה לכדי פעולה אופרטיבית של הורדת הפרסום אודותיו, יכול להחשב כעבירה פלילית בגין איום או סחיטה באיומים?

בתחום דיני המשפחה מדובר בבעיה נפוצה מאד, מאחר שההליכים עוסקים בנושאים אינטימיים ורגישים, שחשיפתם עלולה לגרום לעוגמת-נפש אדירה מצד אחד, ומן הצד השני זהו תחום רווי אמוציות וסערות נפשיות, שעלולות לדרדר את הצדדים לאמצעים כמו איומים בצעדים משפטיים.

דוגמה לנזק העצום לשם הטוב שהחשיפה התקשורתית יכולה לגרום ניתן לראות בסכסוך המתוקשר בין איל וולדמן, מנכ"ל מלאנוקס, לבת זוגו לשעבר, סכסוך שהתנהל במשך שנים בדלתיים סגורות בבית המשפט לענייני משפחה באין מפריע, עד שנחשף לאחרונה לציבור והפך את שני בני הזוג לקורבנות לשון הרע.

חשוב לדעת כי ההגדרה של "איום" המהווה עבירה פלילית היא רחבה מאד, וכוללת גם הודעה מראש על נקיטת אמצעים כמו פנייה לתקשורת או פרסום דבר רכילות ברבים, כאשר התוצאה תהווה פגיעה בפרטיות.

דבר מה על נושא זה ניתן ללמוד מפסק הדין שהתפרסם השבוע בעניינו של מר מיכאל טופצ'יאשוילי, גיבורו של סיפור הזוי אודות בת הרב, שתחילתו בהיותו קורבן מסוים של הפרשה, ובסופו מצא את עצמו מורשע בדין פלילי.

מר טופצ'יאשוילי ניהל רומן עם אישה חרדית נשואה, בתו של רב קהילה ידוע, אשר כתוצאה ממנו ככל הנראה נולדה להם בת משותפת, ולאור זאת בת הרב אף התגרשה מבעלה. מאחר שהכרה בקטינה כבתו של המאהב תהפוך את הילדה לממזרה, הדבר לא נאמר במפורש בפסק הדין, אך העובדה שבת הרב לא מכחישה זאת מדברת בעד עצמה.

גם לאחר הגירושים המשיכה להתנהל בין טופצ'יאשוילי לבת הרב מערכת יחסים מורכבת, אשר חלקה סבב סביב הבת המשותפת לכאורה. מהמסופר בפסק הדין נראה כי טופצ'יאשוילי היה במידה רבה קורבן להטרדותיה של בת הרב, אשר נהגה לפנות אליו בווטסאפ כשהיא מתחזה לאישה אחרת ומשטה בו, וכן להתקשר אליו ולהשמיע לו את בכיה של ביתו בטלפון, בטענה כי הילדה סובלת מכך שהוא מתכחש לה ואף אינו נושא במזונותיה.

כאן חלה התפנית בפרשה, מאחר שטופצ'יאשוילי יצר קשר עם אישה המקורבת לרב וביקש שתגשר מהם כדי להגיע לסידור שקט ביניהם.

טופצ'יאשוילי לא הבהיר על איזה סידור מדובר, האם הוא מעונין בכסף, בהסדרי ראייה עם הבת או במשהו אחר, אך כן דאג להעביר את המסר, שאם לא ינהלו עימו משא-ומתן בארבע עיניים, הוא ייצא ל"מלחמת חורמה" נגד הרב ובתו וייצא עם הסיפור לתקשורת - פרסום שכמובן יסב נזק עצום לשמו הטוב של הרב ומשפחתו. בשל מעשה זה טופצ'יאשוילי הורשע בעבירה פלילית בגין "איומים".

כדי להיות מורשע בפלילים בגין איומים, אין צורך אפילו להוכיח כי לאיומים הייתה מטרה מוגדרת, מאחר שאם האיומים נועדו להביא את הצד המאוים לפעול בדרך מסוימת - מדובר בעבירה חמורה עוד יותר של "סחיטה באיומים".

כך, למשל, בשנת 1998 הורשע בפלילים אדם בשם משה חמדני בגין איומים שמטרתם הייתה פשוט נקמה באמצעות הפחדה וגרימת עוגמת-נפש. מר חמדני היה מנהל בעיריית יבנה, אשר רצה לנקום בעובדת עימה ניהל רומן, לאחר שזאת סירבה להינשא לו ובחרה באחר.

לצורך הרשעתו די היה בכך שהוכח כי מר חמדני איים על העובדת שיפיץ בקרב בני משפחתה וחתנה המיועד שהיא אינה בתולה, שכן זוהי התנהגות שמטרתה לעורר בבחורה פחד מפני פגיעה בשמה הטוב.

האיום בפנייה לאמצעי התקשורת ובפרסום שלילי הפך בשנים האחרונות לספורט לאומי, בעיקר לאור הנגישות העצומה של האזרח לאמצעי התקשורת דרך האינטרנט. לקוחות לא מרוצים מאיימים בפרסום תלונות אודות ספק השירות, ובני זוג מסוכסכים מאיימים בהוצאת הכביסה המלוכלכת החוצה, בסוברם בטעות כי הם מוגנים בכך שהם בסך-הכול אומרים את האמת.

חשוב לדעת שגם איומים הם אלימות, וכדי למגר תופעה זאת, ראוי וצודק לראות גם בעצם האיום עבירה פלילית.

* עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".