תעזבו כבר בשקט את גיא פניני / אודי הירש

הדריכה על מגרש הכדורסל, בתנאים של תחרות ולחץ, גורמת לאנשים נורמטיביים, מי יותר ומי פחות, לעשות דברים מוזרים. קווין גארנט, אחד הספורטאים המוערכים ב-NBA, כינה את צ'רלי וילאנואבה "חולה סרטן" רק כי האחרון סובל ממחלה שבעטיה אין שערה אחת על גופו. מייקל ג'ורדן קרא באימון וושינגטון וויזארדס לקוואמי בראון, הרוקי שבחר בעצמו במקום הראשון בדראפט, "מתרומם". באימון אחר, שנים קודם לכן, התקוטט אם.ג'יי פיזית עם סטיב קר, שנמוך ממנו בסנטימטרים רבים. ננאד קרסטיץ', שחקן נבחרת סרביה, הגיב לאיום פיזי מצידו של סנטר יוון, סופוקליס שחורציאניטיס, בהשלכת כיסא, פעולה שבגללה נפצע יווני אחר, יואניס בורוסיס. מאיר טפירו והוראס ג'נקינס התעמתו במהלך משחק על אף ששניהם משחקים באותה קבוצה.

התקריות הללו לא פגעו, בדרך כלל, בקריירות של המעורבים. הם לא כונו "פרובוקטורים", לא נשמעו קריאות להרחקתם לצמיתות מעולם הספורט ואחרי שריצו את עונשם (ולעתים - לאחר שלא ריצו כל עונש) חזרו למגרש בלי ששמם הטוב הוכתם. המקרה של גיא פניני שונה, וראוי לשאול מדוע בעצם. למה כל תקרית שבה מעורב הישראלי של מכבי ת"א מושכת כל כך הרבה אש? איך זה שבכל פעם שהוא משגר חבטה אלגנטית לאזור חלציו של שחקן נשמעים ביטויים כגון "מחריד", "מזעזע", "מבחיל" ו"מגעיל" בנוסף לטענות על צביעותו של המועדון שמעסיק אותו, שמעלים עין ולא מענישו?

***

התמיהה גדולה עוד יותר כשזוכרים את אופיו של פניני מחוץ למגרש. בניגוד לפרובוקטורים מקצועיים מה-NBA, למשל, כמו דניס רודמן בעבר ורון ארטסט או ג'יי-אר "מתיר השרוכים" סמית, פניני לא ידוע כטראבל-מייקר, לא מצטלם במסיבות לצד כוכבניות, לא נחשד בשימוש בסמים ואלכוהול ולא נראה כמי שזקוק לפסיכיאטר צמוד. פניני נראה כמו בחור קצת שובב, שהצליח במהלך הקריירה להוציא מכישרון מוגבל הרבה יותר ממה שבני ארצו מוציאים בדרך כלל, ובמקום להידרדר לליגה השנייה כפי שקורה לבוגרי נוער רבים, עבד על המשחק שלו, הפך משחקן פנים לשחקן חוץ, שיפר את הקליעה מבחוץ ופיתח יכולות כדרור, חדירה ומסירה. וכן, אחת הדרכים של פניני לשרוד במקצוע היא אימוץ תפקיד ה"אנפורסר", הבריון השכונתי. בהיעדר שרירים יוצאי דופן הוא יודע להוציא שחקנים יריבים מהדעת באמצעות צביטות, מכות מכוונות למקומות אסטרטגיים ופה מלוכלך.

אז נכון, הפעולות האלו לא הופכות אותו מועמד לפרס ישראל לספורט, ומוטב שלא להפוך אותו לדמות לחיקוי. מנגד, הוא לא רוצח המונים. גם קבוצתו, שנתפסת ככוחנית ולא הוגנת, נוהגת בדיוק כפי שהייתה נוהגת כל קבוצה אחרת. למעשה, בני השרון וירושלים, קבוצותיו הקודמות של פניני, נהגו בדיוק כפי שנוהגת מכבי. כל מאמן וכל חבר הנהלה, בכל קבוצת כדורסל, ידרוש משחקניו בחדר ההלבשה לפני המשחק לתת הכל כדי לנצח.

כתוצאה מכך, המגרש הוא יקום מקביל, שחוקיו שונים לחלוטין, ונדמה שאוהדי הכדורסל (שאינם אוהדי מכבי) ותקשורת הספורט מסרבים לעכל זאת. כתוצאה מהאדרנלין, הלחץ, העצבים והאנרגיות שחקנים ומאמנים בכל העולם מתנהגים קצת מוזר. דייויד בלאט, המאמן של פניני, שנראה בחור רגוע ושלו בראיונותיו בתקשורת, משתולל על הקווים כאחוז אמוק. ארז אדלשטיין, פרשן טלוויזיה מחונן ומנומק, עושה במשחק קילומטראז' עצום בגלל העצבים. שחקנים משגרים בהוראת מאמניהם מרפקים לצלעות היריב בסגירה לריבאונד, וכל ביקור באזור רחבת הסל, בין אם מדובר בליגה א' ובין אם ביורוליג, עלול להסתיים בסימנים כחולים. כדורסל הוא ספורט פיזי, מיוזע ולפעמים גם מלוכלך. לא נעים לומר, אבל האינטנסיביות הזאת היא שהופכת את המשחק לפופולרי. והיא מקפיצה לעתים את הפיוז, לפניני אבל גם לשחקנים אחרים.

ליתר דיוק, פניני יודע על אילו נקודות ללחוץ כדי להקפיץ את הפיוזים לשאר העולם. יש שחקנים שמשיגים יתרון בעזרת ניתור גבוה יותר או קליעה מושלמת, אבל פניני אינו סטפן קרי ואפילו לא דווין סמית. הוא משיג את יתרונותיו בדרכים אחרות. נעים? לא ממש, בטח לא ליריבים. אסתטי? בוודאי שלא, במיוחד במקרה שבו שחקן אוסטרלי בגובה 2.10 נאנק מכאבים על המגרש. חינוכי? לא ממש. חוקי? ברגע שייכנס לתוקפו החוק המטופש והמופרך האוסר להשתמש בביטוי "נאצי", גם לא. מאליו מובן שאם פניני היה מתנהג ברחוב כפי שהוא מתנהג על המגרש, מישהו היה מזעיק משטרה. רק שהמגרש אינו הרחוב.

***

לעתים פניני הולך רחוק מדי, כפי שקרה בתקרית הדרבי עם יונתן שולדברנד, אבל ההתנפלות עליו בעקבות האירוע הייתה דוחה ובוטה לא פחות מהמעשה שלו. העליהום בעקבות המרפק למאריץ' כבר היה בגדר הגזמה פראית. את החבילה המורכבת שנקראת גיא פניני צריך לדעת לקבל על כל חלקיה, גם אם לא לאהוב. הוא לא אחראי לכל האלימות, הפיזית והמילולית, בחברה הישראלית ובספורט הישראלי. הוא סתם שחקן שעושה הכל כדי לנצח.