ההר הוליד קרקס

הרבה דברים קרו על הבמה המרכזית של הקאמרי, אבל להגיד שדבר מצחיק קרה? התשובה היא לא. צר לי על המעורבים, אבל אין דרך לייפות את האכזבה מהביצוע הזה. מי שאמור היה להיות אקורד הפתיחה החגיגי של הקאמרי לציון העונה ה-70 במספר שלו, ושאליו גויסה הארטילריה הכבדה ביותר של התיאטרון, נבחרת חלומות על הבמה ומאחורי הקלעים בבימויו של המנהל האמנותי עמרי ניצן - פשוט מאוד לא מספק את הסחורה.

זהו מחזה שנכתב בהשראת המחזאי הרומי פלאוטוס. את השירים והלחנים כתב סטיבן סונדהיים הגדול, וגם על במות ברודווי המחזמר שב והועלה הן בשנות ה-70 והן בשנות ה-90. מבלי להלאות, כי העלילה באמת שאינה העיקר, דמות המפתח היא העבד פסאודולוס (שלמה בראבא), שמנסה לתחמן את דרכו אל החופש. על מנת שאדונו, הרו (עידו רוזנברג), בנם של סנקס (רמי ברוך) ודומינה (עירית קפלן) ישחרר אותו, עליו לשדך אותו לפיליה (רונה לי שמעון), בתולה שנמכרה על-ידי לייקוס (גדי יגיל) לגנרל גולוריוסוס (אסף פריינטא). מכאן מתגלגלת לה פארסה, שבמהלכה כל מה שיכול להשתבש כמובן שמשתבש.

עכשיו, עזבו את האין עלילה והאין משמעות והאין תוכן בכל צורה, שהם ממאפייני הפארסה באשר היא. כבר בנאמבר הפתיחה, שהיה אגב מבריק והדבר הכי מוצלח שכן קרה כאן, "דבר מצחיק קרה" מתנער מהיומרה לספק את כל זה. "קומדיה רבותיי", מצהיר בראבא, שהינה ערב של בידור נטו. צחוקים! בלי דם וטרגיות בסגנון אימא קוראז' או מקבת', הפעם לא באים לסבול בתיאטרון. זה על הכיפאק, אבל הבטחות גם צריך לקיים, ולא משנה כמה פעמים בראבא יכריז שהנה זאת קומדיה ושעל הקהל לראות עצמו כמבודר; בידור, במובן האיך נדייק את זה, המבדר של העניין, לא היה כאן.

היו הרבה מאוד דברים אחרים על הבמה, חלקם מוצלחים, חלקם פחות. בצד המוצלח, אפשר לציין את האקרובטיקה הקרקסית שמייצרת כמה וכמה תמונות יפות של לוליינות. גם את השירה שהייתה בסך הכול הרמונית אפשר לציין לטובה, כולל ביצוע מאוד יפה ואסתטי ל"יופי" מאת הצעירים והמאוהבים רונה לי שמעון ועידו רוזנברג.

ענטוז בשם האמנות

בצד של הפחות נמצא לו הטראש האינסופי בבימויו של ניצן. כן, טראש זו המילה. אז נכון שאנחנו בתיאטרון ולא חלילה בערוץ 2 המשוקץ, אבל פורנוגרפיה שוב מתברר היא רק עניין של גיאוגרפיה. מנערת גומי מאוד אלסטית דרך רקדניות פתייניות ומאוד לא לבושות ועד לדראג מאוד גבוהה, מופע הסטרפטיז שמנפק הקאמרי, לא היה מבייש את הראשון בבידור. פיסוקים וענטוזים - בשם האמנות כמובן - ותרגום שמצליח להתיש, ממש כך, באינספור משחקי-מילים כל-כך נדושים שבאמת די. "ברומא תתנהג כמו רומני", מאת גדי יגיל במבטא רומני - אתם רציניים?

ושתי נקודות לפני סיום: האחת היא איתי טיראן, לבטח ה-שחקן של התיאטרון הישראלי, ומי שבימים אלה ממש מתעלה לגבהים מסחררים של ביצוע ב"סיראנו דה ברז'רק". זו חוויה מטלטלת, אני חייב לומר, אבל כמו סופרמן שרוקן מכוחותיו, תפקיד המשרת ההיסטרי היסטריום עושה מעשה קריפטונייט לכריזמה הבימתית של טיראן והופך אותו, קשה להאמין, לעוד שחקן. אמנם בשמלה לבנה לקראת הסוף זה הרבה יותר חינני, אבל עדיין בבחינת צל של עצמו.

הנקודה השנייה שמעניין לציין היא שבניגוד לנהוג במחזות זמר, ב"דבר מצחיק קרה" אין הפסקה. קצת פחות משעתיים ברצף, ואני מרשה לעצמי לנחש שלא מדובר בבחירה מקרית מצד מנהלי הקאמרי, שלא נותנים לקהל שלהם את ההזדמנות לחתוך באמצע. והם יודעים למה - "קזבלן" ו"קברט" זה לא.

"דבר מצחיק קרה" מאת ברט שבלוב ולארי גלברט, תרגום: אלי ביז'אווי, בימוי: עמרי ניצן, הקאמרי