מה נעשה בכל העניים האלה?

השבוע לפני 50 שנה התייצב לינדון ג'ונסון במליאת בית הנבחרים בוושינגטון. הוא היה הנשיא המקרי של ארה"ב, תוצאת ההתנקשות בחיי ג'ון קנדי, חודשיים קודם. אלמלא נרצח, קנדי עמד, כנראה, לוותר על שירותי ג'ונסון כסגן נשיא בבחירות של 1964. צל כבד של חוסר לגיטימיות ושל טינה אישית ריחף על ג'ונסון. הוא היה ההיפך מקנדי: דרומי מאזור כפרי נחשל בטקסס, מעוט כריזמה, טבוע בחותם של זוהמה פוליטית (הוא נבחר לסנאט ב-1948 בהפרש של 87 קולות מכוח זיוף כמעט ודאי של הבחירות), והתנגד כל חייו לשיווי זכויותיהם של השחורים.

עכשיו היה מנוי וגמור איתו להוכיח שהוא נמצא שם גם בזכות, לא רק בחסד. הוא יהיה קנדי יותר מקנדי, בלשון אחד הביוגרפים שלו. מה שקנדי חלם, ולא יכול לממש, הוא, ג'ונסון, יוציא אל הפועל. הוא יהיה הנשיא הגדול ביותר מאז ומעולם, ו"ראשו יסותת על פסגת ראשמור", הפנתיאון של גדולי הנשיאים על הר בצפון מערב ארה"ב.

זה היה נאומו הראשון על מצב האומה, והאומה האזינה בדריכות.

"לרוע המזל", אמר הנשיא, "אמריקאים רבים חיים מעבר לגבולות התקווה - אחדים בגלל עוניים, ואחדים בגלל צבע עורם; והרבה יותר מדי מהם מחמת צירופם של השניים. משימתנו היא להעניק להם סיכוי תחת ייאוש.

"היום הזה, כאן ועכשיו, הממשל מכריז מלחמה ללא סייגים על העוני באמריקה. אני קורא לקונגרס ולכל האמריקאים להטות כתף במאמץ הזה. זה לא יהיה מאבק קצר או קל, והוא לא יוכרע מכוח כלי נשק יחיד או אסטרטגיה אחת, אבל אנחנו לא נשקוט עד הניצחון. הארץ העשירה ביותר עלי אדמות יכולה להרשות לעצמה לנצח. איננו יכולים להרשות לעצמנו להפסיד. אלף דולר, כי יושקעו כיום בצעיר ללא סיכויי תעסוקה, עשויים להניב 40,000 דולר או יותר במרוצת חייו".

החברה הגדולה שלא גדלה

"המלחמה על העוני" לבשה צורה ופשטה צורה. חודשים אחדים אחר כך, ג'ונסון הרחיב אותה לכלל "תוכנית החברה הגדולה" (Great Society) שלו. זו הייתה אולי היוזמה החברתית הנועזת ביותר בתולדות אמריקה. בנובמבר 1964, ג'ונסון נחל ניצחון מסיבי בבחירות לנשיאות, הגדול ביותר של מועמד כלשהו עד זמנו. ארבע השנים הבאות נועדו להעמיד את "החברה הגדולה" על רגליה. ג'ונסון התכוון בהחלט לחזור ולהתמודד ב-1968. נועדו לו אפוא תשע שנים בבית הלבן, יותר מכל אמריקאי אחר מחוץ לפרנקלין רוזוולט. הוא התכוון לטבוע חותם שלא יימחה.

לגודל הטרגדיה, מלחמת וייטנאם שאבה את האנרגיה מתוך נשיאותו. מבלי להתכוון ומבלי לרצות, מלכתחילה נגד האינסטינקטים שלו עצמו, ג'ונסון שיקע את אמריקה בג'ונגלים של הודו-סין. הם גבו מחיר אנושי, פוליטי וכלכלי. האופוריה של אמצע שנות ה-60 דעכה. רוב האמריקאים פנו נגדו, נגד מפלגתו ונגד התוכניות הנאצלות כשלעצמן לבער את העוני. הוא לא התמודד על כהונה נוספת, ויורשו, ריצ'רד ניקסון, פירק בסופו של דבר את "המשרד לסיכוי כלכלי", שבאמצעותו התכוון ג'ונסון לנהל את המלחמה בעוני.

מקץ 50 שנה, הדעות על "המלחמה" ההיא חלוקות כמעט כשהיו אז ומני-אז. בשבוע שעבר הכריז פול ריאן, ציר הקונגרס הרפובליקאי רב ההשפעה, מועמד מפלגתו לסגן נשיא בבחירות של 2012, כי "המלחמה על העוני נכשלה". התבזבזו בה טריליוני דולרים, הוא אמר (הערכה אחת מעמידה את ההוצאה על 20 טריליון, כ-30% יותר מן התמ"ג האמריקאי), אבל 46.5 מיליון אמריקאים מוסיפים לחיות מתחת לקו העוני.

לפי ריאן, המלחמה על העוני, על כל ענפיה, "שחקה את החברה האזרחית, העדיפה חלוקה מחדש של המשאבים על פני שיתוף הקהילה". הממשלה "מוסיפה לקבור כסף בתוכניות שאנחנו יודעים כי אין להן תוחלת". והוא חזר על מנטרה רבת שנים של מפלגתו, "אנשים רבים מדי אינם יודעים עוד את מהותו של 'הרעיון האמריקאי', הלוא הוא שיפור עצמי והתאמצות לטובת התקדמות".

"נסוגים"? לאו דווקא

מבקר מוקדם מאוד של המלחמה על העוני היה צ'ארלס מארי, חוקר והוגה דעות נועז מן הימין. הוא הקדים להראות שאחוז העניים לא השתנה מאז אמצע שנות ה-60. ספרו "נסוגים" (Losing Ground) התפרסם עוד לפני 30 שנה. "ב-1968, 13% מן האמריקאים היו עניים. במרוצת 12 השנה הבאות, הוצאותינו על רווחה חברתית גדלו פי ארבעה. וב-1980, אחוז העניים באמריקה הוסיף לעמוד על 13%". לשיטתו של מארי, לא חל שינוי של ממש בנתונים האלה עד עצם היום הזה.

על החישוב הזה חולקים מדענים מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק. בנייר שהתפרסם לפני חמישה שבועות (http://tinyurl.com/pp9vto5) הם מציעים שיטת חישוב שונה של העוני. על פיה, הוא עמד על 26% ב-1967, ופחת עד 16% ב-2012. זו ירידה של 40%. ירידה גדולה עוד יותר נרשמה אצל קשישים. ב-1966, 28.5% מבני 65 ומעלה היו מתחת לקו העוני; ב-2012, שיעורם פחת עד 9.1%. כיוצא בזה, שיעור העוני אצל השחורים, הגבוה ביותר היסטורית, פחת מ-41.8% ב-1966 ל-31.1% ב-2012.

הביקורת על המלחמה בעוני מעולם לא הייתה מוגבלת לכלכלה ולפיננסים. ביסודה עמד החשש שמעמד חברתי שלם עומד ליפול למעמסה על צווארה של הממשלה. אמנם לינדון ג'ונסון מעולם לא התכוון למתת חסד. הוא דיבר על השקעה היום, שתניב דיווידנדים מחר. אבל בפועל, מספר גדל והולך של אמריקאים העדיפו להיתמך בעוניים, מבלי לנצל את התמיכה כדי לנסות ולהיחלץ מן העוני. אחד המושגים הטעונים ביותר בדור הראשון שלאחר הכרזת המלחמה היה "מלכת סעד" (welfare queen), שתיאר בדרך כלל אמהות שחורות לא נשואות, המתפרנסות מקצבאות ממשלתיות, לעתים קרובות באמצעות זיוף והונאה.

"מלכת הסעד" ללא כתר

רונלד רייגן העמיד את "מלכת הסעד" במרכז סדר היום הלאומי ב-1976, במהלך ניסיון כושל להיות מועמד מפלגתו לנשיאות. הוא דיבר על אישה אחת בשכונת עוני שחורה בשיקגו, שהשתכרה 150,000 דולר בשנה, חופשי ממס עם "80 שמות, 30 כתובות, 12 כרטיסי ביטוח לאומי וקצבאות-שארים בשמם של בעלים, חיילים משוחררים, שלא היו ולא נבראו. היא נהנית ממדיקייד (ביטוח רפואי למעוטי יכולת), מקבלת תלושי מזון, ואוספת קצבאות סעד תחת כל שמותיה".

כעבור 20 שנה בדיוק, הנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון חתם על חוק, ביוזמת הרוב הרפובליקאי בקונגרס, "לבטל את תוכניות הסעד כפי שהכרנו עד היום". זו הייתה נקודת השפל של המלחמה בעוני, ניצחון חד-משמעי של הגישה השמרנית, הכופרת ביכולתה של הממשלה לקבל עליה משימות של תיקון עולם. אבל כרגיל במקרים כאלה, המטוטלת חזרה ונעה בכיוון ההפוך.

ברק אובמה הוא הנשיא הראשון זה מאה שנה, שעלה מן הפוליטיקה העירונית. הוא הגיע אל פרקו בשכונות העוני של שיקגו. הוא היה מלכתחילה הרבה פחות רדיקלי ממה שטענו אויביו, אבל הוא עשה ניסיון נועז להשתמש בנסיבות הכלכליות, כדי לחזור ולהעניק לממשלה מקום מרכזי ביוזמות חברתיות.

המיתון הגדול של סוף 2008 הנחיל לו את הנשיאות. המיתון ההוא גם הצדיק את התערבותו המסיבית בימי נשיאותו הראשונים: ההזרמה של כמעט 800 מיליארד דולר אל הכלכלה, על-פי סדרי עדיפויות ממשלתיים; ההתערבות להצלתה של תעשיית הרכב, שמנעה קריסה של אזורים עירוניים במערב התיכון של ארה"ב; וכמובן היוזמה ההיסטורית, לפחות מצד היקפה, להחיל ביטוח רפואי כמעט על כל האמריקאים.

בדיוק לפני שבוע, במלאות 50 לתוכנית ג'ונסון, הודיע אובמה על יוזמה ממשלתית צנועה יחסית לסייע לחמישה אזורים, שפגיעת המשבר הכלכלי בהן הייתה קשה במיוחד. "אזורי ההבטחה" (Promise Zones) האלה לא יהיו כרוכים בהשקעה של כספים חדשים. הקונגרס, שהרפובליקאים שולטים בחציו התחתון, ממילא לא היה מאשר הקצאות.

הממשלה תעניק הקלות ביורוקרטיות והקלות מס, כדי לעודד צמיחה בלוס אנג'לס, בסן אנטוניו (טקסס), בפילדלפיה, בדרום מזרח קנטאקי באזור המחיה של הצ'וקטו, שבט אינדיאני במדינת אוקלהומה. לרעיון כזה היה מוכן להסכים אפילו ראנד פול, הסנאטור הרפובליקאי הרדיקלי, המאמין שלממשלה לא נועד שום תפקיד בשום תחום של פעילות אנושית. פול, המתכוון להתמודד על הנשיאות ב-2016, אפילו נכח בטקס בבית הלבן, שבו הודיע הנשיא על היוזמה וידיאו של נאום אובמה (http://tinyurl.com/kyjnroq).

הסטטיסטיקה - והמטוטלת

ביעור העוני מוסיף להיות יעד גלוי של האו"ם ושל הבנק העולמי. "תוכנית האלף" של האו"ם קבעה את 2015 כתאריך יעד להפחתת העוני בחצי. החישוב מיוסד על שכר יומי של 1.25 דולרים לפחות. לפי נתוני האו"ם, העוני ה"קיצוני" פחת ב-700 מיליון מאז 1990, אבל עדיין עומד על 1.2 מיליארד בני אדם, כשביעית ויותר מאוכלוסיית העולם.

בהודו, שממנה נכתבת הרשימה הזו, חיים יותר מחמישית "העניים הקיצוניים" של העולם, בערך 270 מיליון בני אדם. רובם הגדול, 217 מיליון, מתגוררים באזורים הכפריים. המספר הזה כשלעצמו הוא מבעית, אבל הוא מציין ירידה סטטיסטית ניכרת בעשר השנים האחרונות: מ-37.2% של האוכלוסייה ל-29.8% ב-2010, וירידה חדה נוספת בשנתיים הבאות, עד 22%.

מה בדיוק מבטאים המספרים האלה? האם הם תוצאה של צמיחה ושל התרחבות התעסוקה, או שהם תוצאה של מתת חסד עצומת ממדים? הממשלה הפדרלית בהודו הזרימה הון עתק לאזורים הכפריים באמצעות תוכניות להבטחת תעסוקה (חלקית) ולביטחון תזונתי. מבקרי הממשלה כמובן רואים בזה סובסידיה לא-יצרנית. אבל הודו אינה תאגיד כלכלי. היא אינה יכולה להעמיד את מעשיה, תמיד וללא תנאי, במבחן ההיגיון הפיננסי.

50 שנה לאחר הכרזת המלחמה של לינדון ג'ונסון, הטענות בעד ונגד רחוקות מלהכריע אלה את אלה. למטוטלת לא תהיה בררה אלא להוסיף ולנוע בחיפוש מעוט התקווה אחר נקודת האמצע. "אם ניכשל", אמר פרנקלין רוזוולט לפני 80 שנה, כאשר התחיל את מסעו לחלץ את אמריקה מן השפל הגדול, "לא תהיה לנו בררה אלא לנסות משהו אחר".

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-bit.ly/1aPv4Id. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

האם "העוני הקיצוני" יחלוף מן העולם?

בשנה שעברה הכריז נשיא הבנק העולמי, ג'ים יונג קים, כי ניתן לסיים את "העוני הקיצוני" בעולם בתוך 17 שנה, עד 2030. העוני הזה מוגדר כשכר יומי של 1.25 דולר או פחות. מוסד ברוקינגס בוושינגטון הגיע למסקנה דומה. העקומה הבאה מתארת את ירידת העוני הקיצוני בין 1990 ל-2030.