אז הבטיח

1.

את כל התהיות, ההבהרות וסימני השאלה על חשבון הבנק של נתניהו במקלט המס באי ג'רזי שחשף "גלובס" אפשר היה לפזר, או לפחות לנסות לפזר, באמצעות מילה אחת: שקיפות. לו היו הצהרות ההון של נתניהו - כמו גם של קודמיו אהוד ברק, אהוד אולמרט ואריאל שרון ז"ל - שקופות, היינו יכולים לראות את רשימת הנכסים של נבחרי הציבור, מפורטות וגלויות לעין כול, בדיוק כמו בארה"ב. הציבור האמריקאי יודע בדיוק מה שווי נכסיו של הנשיא ברק אובמה מדי שנה, מה הרכב תיק ניירות הערך שלו, באילו חשבונות בנק הוא מחזיק את כספיו, מה היקף התמלוגים שלו מספריו וכמה הוא שילם כמס לקופת המדינה, ואין סיבה שגם 120 נבחרינו המאושרים לא ינהגו כמוהו.

יותר מדי פוליטיקאים ישראלים נכנסו לזירת הקרבות של הפוליטיקה כ"שליחי ציבור" וכשכירים ממוצעים, אבל יצאו ממנה כ"שליחים של עצמם" - מאוד מסודרים, שלא לומר עשירים כקורח. זכותו של הציבור ששלח אותם עד הלום לנסות להבין כיצד הם הרוויחו את הכסף הגדול. מהרצאות? מ"ייעוץ" לחברות? מחיבור לכסף הגדול של הסקטור הפרטי? מזה עושים כסף כזה גדול? או.קיי, נניח שכן, אז לפחות שהמספרים יהיו מונחים לפנינו וכל אחד ייקח את זה לאן שהוא רוצה.

יכול להיות באמת שיש כמה פוליטיקאים ישראלים מוכשרים באופן קיצוני וידעו גם ידעו לעשות כסף גדול באופן קיצוני. שיהיה להם לבריאות, אבל למה הם מתעקשים שהצהרות ההון שלהם יישארו נעולות בכספת של מבקר המדינה ולמה כל ניסיונות החקיקה בנושא נבלמות? האם זה רק החשש מעין הרע, מהקנאה ומצרות העין של עיתונאים מציצנים שחודרים להם לפרטיות או שמדובר במשהו אחר לגמרי? את המשהו הזה כל אחד כבר יכול ורשאי לדמיין.

2.

שקיפות היא גם עניינו של הנושא המרכזי שהטור עוסק בו הפעם, נושא ש"גלובס" מרבה לעסוק בו באחרונה: ארנונה. כמה פעמים התעמקתם בחשבון הארנונה שמגיע מדי חודשיים לבתיכם? האם ניסיתם בכלל להבין על מה אתם משלמים כל כך הרבה או שזו עוד אחת מאותן גזירות גורל או דפי חשבון שמגיעים ופשוט משלמים, בלי להרים גבה ובלי להבין בדיוק איך הגיעו למספרים.

בכל מקרה, חבל על הזמן שלכם: אין צורך לטרוח ואין צורך להתעמק כי ממילא לעולם לא תבינו על בסיס איזה תעריף חושבה הארנונה שלכם ואיזו שיטת חישוב מקובלת בעיר שלכם, כי המידע הזה לא ממש שקוף, בטח לא שקוף בחשבון הארנונה שלכם.

מבחינת העירייה אתם "סוג נכס", מספר חלקה וכדומה, ויאללה, שלמו את החשבון. אז מה אם נשארתם במין ערפל או חושך. זה לא שונה בהרבה מחשבונות המים, דפי הפנסיה, דפי הבנק ובזמנו חשבונות הסלולר: הם כתובים בסינית רק כדי להשאיר אתכם חסרי אונים. בקיצור: שלמו ותשתקו. לא תשלמו, נרדוף אתכם עד חורמה. עורכי דין, הוצאה לפועל, עיקולים וכל הרפרטואר הזה של קבלני גבייה חיצוניים.

3.

שקיפות גם לא הייתה נר לרגליהם של משרדי הפנים והאוצר, שניסו בשבוע שעבר לאשר לרשויות לשנות את שיטת חישובי הארנונה בלי צורך בחקיקה, כך שיוכלו להקפיץ את החשבונות.

"גלובס" סיכל בינתיים את הכוונה הזאת, אבל מה שחשוב ללמוד מכל העסק הזה הוא שוועדת הכספים הפכה לעורק מרכזי של אישורים להעברות תקציביות או להטלת מסים, ובמקרים רבים חבריה לא ממש מבינים או מסוגלים להבין על מה הם מרימים את היד. בנושא הארנונה, למשל, השינוי נוסח בצורה כה מעורפלת, מפותלת ומורכבת, שגם אחרי קריאה חוזרת ונשנית של התיקון שהונח על שולחן הוועדה היה קשה מאוד לדמיין שמדובר בשינוי דרמטי שנותן לרשויות מרחב פעולה בהעלאת התעריפים.

4.

לפני יותר מארבעה חודשים פרס "גלובס" את כל תחלואי הארנונה בפרויקט מיוחד, והשורה התחתונה הייתה: יש פה בלגן, כאוס שמשווע ליד מסדרת. כל רשות עם התעריף שלה, כל רשות עם שיטת החישוב שלה - "נטו-נטו", כלומר הדירה נמדדת ללא קירות חיצוניים, ללא קירות פנימיים וללא שטחים משותפים; "נטו", כלומר הדירה נמדדת לפי שטחה הפנימי ללא חלקה בשטחים המשותפים וללא קירות חיצוניים אך עם קירות פנימיים; "ברוטו", כלומר הדירה נמדדת לפי שטחה החיצוני אך ללא שטחים משותפים; והשיטה הכי מחמירה, "ברוטו-ברוטו", כלומר הדירה נמדדת לפי שטחה החיצוני לרבות קירות חיצוניים וחלקה היחסי בשטחים משותפים - וכל רשות עם שיעורי העלייה שלה בארנונה מדי שנה (הכול, כמובן, באישורים ממשרד הפנים).

השבוע נברנו בדוחות הכספיים של יותר מ-20 רשויות מקומיות ואספנו מידע על תעריפי הארנונה הממוצעים למ"ר בשנה. המספרים שמוצגים כאן מדברים בעד עצמם. פערי התעריפים בארנונה למגורים בין הרשויות פשוט אדירים - עשרות אחוזים, ללא כל סיבה מוצדקת, רק כי האי-סדר ממש חוגג.

שיאניות הארנונה למגורים הן ירושלים, גבעתיים ורמת גן, ואילו הזולות הן מודיעין, חדרה, אשדוד וסביון. שימו לב, הארנונה הממוצעת למגורים למ"ר בשנה בירושלים כמעט כפולה מזו של סביון! גם שיטות החישוב כמובן משתנות מרשות לרשות, והשיטות הללו לבדן יוצרות פערים של עשרות אחוזים בין עיר לעיר.

הטבלה המצורפת גם ממחישה היטב למה ראשי העיריות ממש "מאוהבים" בעסקים ולמה הם למעשה הפכו לעוד גורם שמתדלק את בועת הנדל"ן (אם אפשר הם מעדיפים כמה שפחות דירות למגורים בתוך העיר, ואם דירות למגורים אז כמה שיותר גדולות; אין פלא שנוצר לחץ מחירים כלפי מעלה).

ראשי העיריות מעדיפים עסקים על פני מגורים, כי בשבילם כל תושב הוא הפסד, ואף לא מתביישים להגיד זאת בקול רם: אנחנו "מפסידים" על התושבים כי מה שאנחנו מקבלים מהם לא מכסה את מה שאנחנו מוציאים עליהם (עוד נראה בהמשך שהאמירה הזאת מקוממת וממש לא מדויקת) ורק העסקים מאזנים אותנו, כי עסקים משלמים פי 3, 4 או 5 על ארנונה. הם מנהלים סוג של קמפיין בכייני לקבלת מרחב גמישות גדול יותר בתעריפי הארנונה למגורים בטענה שהמקטע הזה הוא "גירעוני". בנקים וחברות ביטוח הם בכלל בוננזה בשבילם כי הם משלמים 1,000 שקל למ"ר בשנה, פי 20 ויותר ממגורים.

זאת ואף זאת: לעיריות אין שום מוטיבציה לגרום לעסקים שהתמקמו בדירות מגורים לצאת מהן ולהרחיב את היצע הדירות למגורים. נהפוך הוא, יש להם אינטרס ברור בכיוון ההפוך, שכמה שיותר עסקים יתפסו כמה שיותר דירות מגורים כי כך הם יוכלו להגדיל את הכנסות הארנונה מהם.

5.

כמה מספרים כדי לעשות קצת סדר בבלגן ששמו רשויות מקומיות וארנונה: לא פחות מ-257 רשויות מקומיות פועלות בישראל, ומהן 75 עיריות, 126 מועצות מקומיות, 54 מועצות אזוריות ו-2 מועצות מקומיות תעשייתיות. כ-128 אלף עובדים מועסקים ברשויות המקומיות ועלות העסקתם ב-2012 הגיעה ל-15.4 מיליארד שקל. סך תשלומי הארנונה שנגבים מהאזרחים ומהעסקים נאמד בקרוב ל-20 מיליארד שקל בשנה.

לטבלת תעריפי הארנונה צירפנו גם את מספר המועסקים בכל רשות מקומית, שכר הברוטו הממוצע ועלות העסקה ממוצעת. כל אחד מהקוראים מוזמן להעיף מבט ולהתרשם: האם בעיריות מרוויחים "יותר מדי" בממוצע? אנחנו חושבים שזה בכלל לא הדיון ולא ממש השאלה הרלוונטית. עובדים צריכים להרוויח היטב, בניגוד לדעה שמנסים להשריש פה שאפשר וצריך להעסיק עובדי שירותים בשכר מינימום וללא הגנה כדי לשרת את האזרח.

השאלה הרלוונטית יותר היא אם העיריות יעילות, ועוד יותר רלוונטי לשאול: מי צריך לעזאזל 257 רשויות לכ-8 מיליון תושבים, ממוצע של כ-31 אלף תושבים בכל רשות? למה צריך 257 מנגנונים עם כל הניפוח שלהם, הג'ובים שלהם וקבלני המשנה החיצוניים שמתחברים בעקיפין גם לחשבונות הארנונה של האזרחים?

בוודאי שלא צריך 257 רשויות, לא צריך גם 250 ולא 200 ולא 150 אלא הרבה פחות, אבל המנגנונים הללו חזקים ומפוצצים באגו, בחסות הפוליטיקאים, ומונעים כל ניסיון להתייעלות אמיתית ולדיאטה רצינית שעשויות להוזיל באופן משמעותי את הארנונה. אם יש לכם כמה דקות פנויות, אתם מוזמנים לגלוש באתר משרד הפנים ולגלות שם תוכניות לצמצום רשויות (תוכניות די מוגבלות, אבל גם זה משהו בתור התחלה) שהתקבלו בממשלה עוד ב-2003 ושוכבות כאבן שאין לה הופכין.

6.

נחזור לארנונה: שר הפנים גדעון סער הבטיח בפרויקט "גלובס" על עושק הארנונה לגבש "כיוון לטיפול בנושא בתוך שבועות" לאחר "עבודת מטה" המתבצעת במשרדו. זה היה בשלהי אוגוסט 2013. ארבעה חודשים וחצי חלפו וכנראה ש"עבודת המטה" נתקלה במחסומי גיבוש רציניים וה"בתוך שבועות" יהפוך ל"בתוך חודשים" אם לא "בתוך שנים" ואם לא באלף הבא.

הרי כבר הייתה ועדה שגיבשה רפורמה בארנונה (ועדת ברזילי שמונתה עוד ב-2007) אז מה צריך עוד לגבש? אה, התשובה היא שמשרד הפנים מצוי בניגוד עניינים חמור בכל הקשור לטיפול בארנונה: יש לו השיקולים של מענקי האיזון שהוא מעביר לרשויות (ככל שהארנונה תהיה גבוהה יותר מענקי האיזון של המשרד יפחתו) ויש כמובן השיקולים הפוליטיים - בחירות, פעילים, ג'ובים, כוח ועוד כוח ושוב גו'בים ועוד ג'ובים. כך הטיפול בעושק הארנונה יכול ללכת לעזאזל.

 ארנונה

 ארנונה

eli@globes.co.il