שקשוקה זה רע? תלוי למי

כולם מפסידים בצים, נכתב כאן בשבוע שעבר, ובאמת, קשה לחשוב על גורם אחד הקשור בחברת הספנות השוקעת שאינו צפוי להיפגע מהסדר החוב הענקי שנחתם בה.

החברה לישראל של עידן עופר, המחזיקה ב-100% ממניות צים, הזרימה כבר 800 מיליון דולר לצים מאז החל המשבר בעסקיה ב-2007 והיא נדרשת כעת להשקעה נוספת, כ-200 מיליון דולר, במסגרת הסדר החוב (בו תדולל להחזקה של כ-33% ממניות צים).

נושיה של חברת הספנות - בנקים, בעלי מספנות ומחזיקי אג"ח - יוותרו על לא פחות ממחצית החוב כלפיהם, ויספגו תספורת שיא של 1.5 מיליארד דולר. בעלי השליטה בחברה לישראל, עידן עופר ושותפו אודי אנג'ל, שחברות הספנות הפרטיות שלהם מקיימות קשרים ענפים עם צים, יספגו אף הם מכה קשה וחלקם בוויתור יעמוד על כ-300 מיליון דולר.

ובכל זאת, יש מי שיכולה לטפוח לעצמה על השכם בסיפוק. מדובר בלא אחרת ממדינת ישראל, שבדיוק לפני 10 שנים מכרה מחצית ממניות צים לידי החברה לישראל תמורת 504 מיליון שקל - מחיר ששיקף שווי של יותר ממיליארד שקל לחברה. מי שניצח על הפרטה ההיא היה מנכ"ל רשות החברות הממשלתיות, אייל גבאי (אותו גבאי שמוביל בימים אלה את הסדר החוב באי.די.בי), ובדיעבד אין עוררין על כך שמדובר היה בהפרטה מוצלחת מבחינה כלכלית, שמנעה מהמדינה את הצורך להזרים בשנים האחרונות מאות מיליוני דולרים לצים.

אבל באותם ימים של ינואר 2004, הפכה הפרטת חברת הספנות, ובעיקר הדרך שבה נקבע מחירה - שזכתה לכינוי "שיטת השקשוקה" - שם נרדף לאוזלת היד של המדינה מול עוצמתם של בעלי ההון, ולמכירתו של נכס השייך "לכולנו" בחצי המחיר.

למדינה לא היה מה לחפש בצים

את המונח טבע עורך הדין רם כספי, שייצג את החברה לישראל במו"מ מול המדינה. כספי סיפר לימים שהמחיר בעסקה נקבע בצורה כזאת שהצדדים לקחו את הצעות המחיר השונות שהגישו במהלך המו"מ ועשו מהן "שקשוקה", כך שהסכום הסופי ששולם היה איפשהו באמצע.

את השנתיים שלאחר העסקה סיימה צים עם רווח גבוה, שהחריף את הביקורת על כך שהמדינה מכרה את מניותיה בחברה "בזיל הזול". חיזוק לביקורת ניתן זמן קצר לאחר מכן, כשאסיפת בעלי המניות של החברה לישראל אישרה רכישה וחכירה של 12 אוניות על ידי צים מידי חברה פרטית של משפחת עופר, בסכום כולל של 820 מיליון דולר.

אלא שההמשך, כידוע, כבר היה הרבה פחות מוצלח מבחינת צים ובעליה. החל מ-2007 נקלע ענף הספנות לקשיים שהחריפו ככל שהעמיק המשבר העולמי. בצים המשבר היכה כפליים, מאחר שהיא חתמה על הסכמים לרכישת אוניות חדשות בתקופת השגשוג. כך, כאשר נכנס הענף למשבר, האוניות שהזמינה כבר היו בבנייה, כשבפועל לא היה בהן עוד צורך.

צים נכנסה לברוך שממנו לא הצליחה לצאת עד היום. בשנים 2008-2013 הפסידה החברה כ-1.5 מיליארד דולר במצטבר, והגיעה כבר לפני ארבע שנים למצב בו אינה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה.

ומדינת ישראל? היא יכולה רק לברך על ההחלטה למכור את חלקה בצים, כי לה אין מה לחפש בעסקים שבהם טמון סיכון כה גדול, בוודאי כאלו שמתאפיינים במחזוריות כזו (והדבר נכון גם לעסקי בזן או אל על). גם אם המחיר שהיא קיבלה בזמנו תמורת מניותיה בצים היה נמוך יחסית, מדובר בעניין משני ביחס לסיכון העסקי שהמדינה הורידה מכתפיה ומכתפי משלם המסים.