חורף ביולי: מאריסה נדלר מוכשרת ונוגעת עם האלבום החדש "יולי"

אם יש עונג שגובר על הריגוש שבגילוי אמן חדש ומסעיר, הרי שזהו הגילוי של אמן חדש ומסעיר עבורך שבעצם כבר פעיל שנים לפני שהתוודעת לקיומו. ובמקרה כזה, להבדיל מאלו של, למשל, אלבומי בכורה, מיד עם ההתאהבות אפשר לא רק לצפות לעתיד אלא גם ללכת אחורה, ולהיפגש עם העבודות הקודמות, ולגלות מכרה שלם של יצירות. זה מה שאני מתכנן לעשות עם חמשת האלבומים הקודמים של מריסה נדלר, כשארפה מהטרי שלה. הוא נושא את שם אחד החודשים הכי קייצים אבל מושלם למזג האוויר שאמור להיות זה הנוכחי, כלומר חורפי.

הגברת נדלר, 32, נולדה במדינת מסצ'וסטס ועד היום מתגוררת בבוסטון. לעובדה שעד היום טרם גונבה לאוזניי, למרות שאת שמה כן שמעתי, ניתן לייחס לא רק להתרשלות בזקיפת אוזניי על המשמר, אלא גם להתנהלות התקשורתית המאוד לא מקובלת שלה. לפחות לא בעידן הנוכחי. קשה לכרות מידע על נדלר, על חייה האישים אין בכלל מה לקרוא. היא למדה אמנות בעקבות אימה, ציירת אבסטרקט, אבל בראשית שנות ה-20 לחייה, הגיטרה הובילה אותה לבחור במוזיקה כערוץ הבעה מרכזי. הרווחנו. נדלר היא זמרת, גיטריסטית ומלחינה מופלאה. מראי מקום לקול ולאווירה אצלה: ג'וני מיטשל המוקדמת, ג'והנה ניוסאם ברגעיה היותר קלילים, הקאובוי ג'אנקיז, ביץ' האוס, סטיבי ניקס במעטפת אקוסטית, סאלי אולפילד, שינייד אוקונור בהפקות היותר אינטימיות. היא מרבה להכפיל את קולה ולייצר לעצמה הרמוניות קוליות נהדרות, והיא כותבת לחנים פשוט מושלמים, שרוב הזמן מוגשים עם כל מיני גיטרות וקולות אנושיים שנעים לטבוע בהם. Firecrackers הנפלא מזכיר בכתיבה את Helpless של ניל יאנג, ו-Dead City Emily הוא מהבלדות הכי קסומות של השנים האחרונות.

אבל אם יש נקודת תורפה באסופת השירים היפים הללו, היא טמונה דווקא בהומוגניות שלהם. בדרך-כלל, לכידות סגנונית ורגשית היא מעלה חשובה ביצירה שלמה, אבל אצל נדלר שיר יפה אחר שיר יפה מצטברים לאיזו חדגוניות מנטלית. כל אחד בנפרד עשוי לשכר ביופיו, אבל כשהם ביחד - חסרה איזו תנועה משמעותית.

הם מקובעים כמו 11 תמונות נוף שבקושי ניתן לזהות הבדלים ביניהן, כשהתגובה לתנועת העין מאחת לשנייה נותרת כמעט סטטית. מי שאוהב יוצרות אקוסטיות אולטרה-רגישות ואינטימיות ימות על כמה וכמה שירים. אבל להבדיל מאלבומי מרבית השמות שהוזכרו כמראי מקום כאן, "יולי" מתפתח כה לאט ובעדינות עד שחוויית ההאזנה לו קרובה יותר להאזנה למוזיקת אמביינט מאשר ליוצר-מבצע שהקשת הרגשית, הבעתית של עבודתו עשירה, מקיפה ומטלטלת. ועדיין, היא כה מוכשרת ונוגעת, שחבל לוותר על היכרות עם האלבום.