הקסם לא עובד: אד הארקורט ממשיך ליפול בין הסירות גם באלבום החדש

בביקורת על אלבומו הקודם של הארקורט, ציינתי את הזליגיות שלו: המחסור באישיות מובחנת שגורע מההתפעלות מכישוריו. ובעוד הזליגיות נותרה שרירה גם במיני-אלבום הזה, הוא כולל שישה לחנים כה מצוינים, עד שהחולשות מטושטשות. הארקורט בן ה-36 הוציא כבר שישה אלבומים, ולא ממש הצליח להמריא.

הוא סבל קצת מזיהויו כבן למשפחת אצולה וצבא בריטית, רקע קצת חריג ליוצר רוק, בטח למי שמנסה כמותו לייצר שירים כבדי משקל ונוקבים. יש בזה משהו נורא לא הוגן, ובכל זאת, לטעמי הבעיה העיקרית שלו טמונה לא שם אלא בהגשה הקולית.

"כולנו טבענו עם הספינה", למשל, הוא בלדת רוק לגמרי מצוינת, אבל הארקורט נשמע בה כמו כריס מרטין לעניים. ככלל, השירה המאנפפת-מייבבת שלו כמעט תמיד מתנגשת במה שנשמע כיומרה להיות דווקא אחד מבניו הקוליים של ניק קייב.

In My Time Of Dust, שהעניק למיני-אלבום את שמו, הוא לחן מעולה והפקה מעולה, שהיו יכולים בקלות להיות שיר דגל באחד האלבומים המאוחרים של קייב. אבל הארקורט ממשיך להתנהל כשכל רגל שלו בסירה אחרת: אחת בכבדות הראש המחויבת של כותבים רציניים כמו קייב או טום ווייטס או ניק דרייק, והשנייה בפופ המנוני ובכייני נוסח קולדפליי או "קין".

יכול להיות ששילוב מוצלח הוא המפתח לעתידו היצירתי והמסחרי של הארקורט, אבל בינתיים, במקום למזג את המעלות משני הקטבים - הוא ממשיך ליפול בין הסירות. זה עצוב, בגלל שאתה מקשיב לשיר אחר שיר שבנויים לתלפיות, ומת להיכבש, והקסם הזה, של הליכה שבי אחריו, לא קורה. משהו בו כמגיש נותר לא פתור ולא משוחרר גם כשהארקורט כבר כותב לעצמו שירים אשכרה מצוינים.