בכי של מסעדנים

"בכי של מסעדנים עם כלים בכיור לא יקבע את המדיניות של ישראל" הצהיר בשבוע שעבר שר הפנים, גדעון סער. קצת ציני שדווקא סער, הסמן התל-אביבי הבוהמייני ביותר, שתמונות שלו סועד במסעדה יוקרתית מעטרות את מדורי הרכילות, ושמשמש במקביל להיותו חבר בממשלה גם די.ג'יי בברים תל-אביביים, משתין אל כוס היין שממנה הוא לוגם.

אולם הבכי של המסעדנים הוא לא על כלים בכיור כי אם על מדיניות ממשלתית נבערת, מיותרת, מזגזגת ומרגיזה.

המסעדנים וציבור המעסיקים בוכים על החלטות ממשלה תמוהות ונטולות כיוון, על חוסר היכולת להבין את המצב לאשורו ועל היעדר פתרון הולם לכלל לבעיה, החל בפן האזרחי וכלה בפן הכלכלי. אבל כשהממשלה מנוהלת על-ידי כותרות בעיתונים והתלהמות גזענית, וכשאת שר הפנים הפופוליסט מעניינים בעיקר המצביעים, למה בדיוק אפשר לצפות?

בתחתית שרשרת המזון החברתית

ישראל היא מדינה נטולת מדיניות הגירה ברורה, למעט חוק השבות. המדיניות הממשלתית כה כושלת בטיפול בעיית הפליטים שאפילו כשראש הממשלה מנסה לגייס יועץ מטעמו לניהול משא ומתן על החזרת האוכלוסייה למדינת חסות שלישית הוא מוצא דרך להסתבך אף בכך.

בין לבין נתונים המסתננים במצב בו אין להם לאן ללכת, והם נעדרים אישורים מתאימים לעבודה, מכתתים רגליים בין לשכות משרד הפנים השונות להארכת אישור השהייה שלהם לרוב לזמן קצוב שלא עולה על 3 חודשים.

מרבית האפריקאים מועסקים בעבודות ניקיון ובנייה והם בתחתית שרשרת המזון החברתי בישראל. כעת החליטה הממשלה על ריכוזם במחנה פתוח למרות שאין פתרון בינלאומי נראה באופק, וזאת במטרה מוצהרת לעודד את הפליטים המסתננים לעזוב מרצון.

זו מדיניות כושלת, שנכשלה בעבר ונדמה שאפילו אם תצלח את המכשולים הבסיסיים (כלא פתוח בלב המדבר?) לא תניב פרי, לרובם הגדול של האפריקאים הפליטים אין מה להפסיד והם יישארו בינינו. המספרים מדברים בעד עצמם ומתוך 70,000 פליטים בקירוב רק מאות בודדות הסכימו לעזוב מרצון. בקצב כזה אחרון הפליטים יעזוב את ישראל בשנת 2028.

הוועדה לעבודות בלתי נחשקות

זהו לא מקרה שכל כמה שנים צצה וחוזרת בעיה אנושית אחרת, קודם היו אלה הפיליפינים שבאו לטפל בקשישנו ושאת המשפחות שהן הקימו לנו מתחת לאף נאלצה המדינה לבלוע או לפרק. כעת זוהי האוכלוסייה האפריקאית שסובלת ממדיניות ממשלתית אטומה שמנציחה עקרון אחד והוא אי-הוודאות. אין עתיד אין תקווה ואין לאיפה ללכת.

אפילו ועדת הכנסת המוקדשת לנושא נקראת "ועדה מיוחדת לבעיית העובדים הזרים". ההגדרה הזו טומנת בחובה חוסר הבנה בסיסי של שוק העבודה הישראלי ואת הצמא הקיים בתעשיית המסעדנות, המלונאות הבניין והסיעוד לידיים עובדות. באותה מידה שמה של הוועדה היה יכול להיות "ועדה מיוחדת לעבודות שישראלים לא מוכנים לעשות".

לממשלה זו המדיניות המועדפת. מצד אחד יש חוק ומן הצד השני פרצות לרוב. כחוק משלמים מס ועל פרצות משלמים קנס. רק לאחרונה התוודענו להחלת פנסיה חובה על כל העובדים בישראל. ניסיתם פעם לפתוח קרן פנסיה לעובד זר? אין חיה כזאת. וזוהי דוגמה אחת מני רבות.

הכאוס המתוזמר הזה הוא כר פורה לניצול המתמשך של העובדים דרך תעשיית כוח-אדם משגשגת וקבלני עבדים מפוקפקים על חשבונם גם של העובדים וגם של המעסיקים. אי-הוודאות והיעדר האופק הן המצב האידיאלי לממשלה.

ברצותה תהדק את הרסן על צוואר המסתננים וברצותה תדבק לסטטוס-קוו המורכב מניסיונות חקיקה, פסיקות בג"צ, עתירות של עמותות לזכויות אדם, הבטחות ממשלתיות לאי-אכיפת החוק (איפה נשמע דבר כזה ומה שווה החוק?) ולחץ מנומס של האו"ם.

מעניין שדווקא סער, שברח כמעט מכל סוגייה ציבורית אפשרית לאחרונה צץ פתאום כשעולה סוגייה פופוליסטית ופופולרית על הפרק. בעשותו כך הוא ממשיך באדיקות את המדיניות של קודמו בתפקיד ויריבו באופוזיציה, אלי ישי.

רדיפה מתמדת של פליטים והטלת טרור על ציבור שלם של מעסיקים, מגזר כלכלי יצרני בלב ליבו של המשק הישראלי, הם לא הפתרון לבעיה הומנית-אנושית. אם המצב הבלתי אפשרי הזה יימשך את כוס היין הבאה ילגום השר סער בסלון ביתו. מישהו כבר ישטוף את הכוס.

* הכותב הוא הבעלים ושף של "קפה 48" בתל-אביב ולשעבר יועץ ששר האוצר לענייני חקיקה.