ניתוח שוק: פלוג מלבה אש במחירי הדירות - לצהלות הבנקים

משרד האוצר פרסם בשבוע שעבר דוח מדהים, שעורר כותרות אבל לא הפתיע אף אחד: מכירות הדירות בשנת 2013 הגיעו לשיא של יותר מעשור. לא מפתיע, כי כולנו יודעים שכולנו ממשיכים לקנות דירות, אבל מדהים, כי מחירי הדירות נמצאים בשיא כל הזמנים, אחרי עלייה חדה בקנה מידה היסטורי ובינלאומי.

לכאורה, השוק נוהג בחוסר-רציונליות תהומי: מי הקונים שמסתערים על מוצר שמחירו גבוה כל-כך? למעשה, ההסתערות נמשכת כי המחירים בפועל, בטווח הקצר, אינם גבוהים באמת. ה

החזר המשכנתא שהישראלי הממוצע משלם מדי חודש - זה שקנה דירה להשקעה וזה שקנה למגורים - אינו גבוה יותר מזה ששילם לפני עשור. זאת, כמובן, בגלל הריבית הנמוכה. ומה יקרה אם הריבית תעלה? המשקיעים יברחו מהשוק ורוכשי הדירות למגורים יעופו מהבית. החליפו את המלים"משכנתאות סאב-פריים" במלים "משכנתאות בריבית אפסית" ותגלו שאנחנו חיים בתוך בועה של טירוף.

מי שמחזיקה את המדורה הזאת בוערת היא נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג. אילו פלוג הייתה מכירה בקיומה של הבעיה, אך משאירה את הריבית נמוכה ומעלה אותה בהדרגה, כדי לא לפגוע במי שכבר הסתכן ולקח משכנתא - ניחא. אבל מאז שפלוג החליפה את קודמה, סטנלי פישר, הריבית המשיכה לרדת.

לא זו בלבד שפלוג אינה מכבה את האש, היא מגבה את הפירומניה בהצהרות אידיאולוגיות: "המדיניות המוניטרית ומדיניות הריבית של בנק ישראל מכוונים לעודד את התעסוקה והצמיחה", נכתב בנימוקי הבנק להורדה האחרונה. חלק מכלי התקשורת אף ייחסו לה את האמירה: "אני דואגת לייצוא עוד יותר מאשר למחירי הדירות".

לדידה של פלוג, ריבית נמוכה משמעה ייצוא, תעסוקה, צמיחה - ולהיפך. לכן, היא מוכנה, בצער, להמשיך לנפח את הבועה. לפי המשוואה של פלוג, היא צודקת כמובן: לישראלי הממוצע עדיף לגור בשכירות או להמר על רכישה של דירה יקרה, מאשר להישאר ללא מקום עבודה. אבל האם המשוואה של פלוג מבוססת על המציאות?

המטרה המוצהרת של הריבית הנמוכה היא "חמצן": לאפשר לעסקים לקבל אשראי זול יותר כדי להשקיע, לצמוח ולהרוויח (או לפחות לא להיחנק ולקרוס). לכאורה, היה ניתן להניח שאם החוסך הפשוט מקבל תשואה של 1%, או פחות, על הכסף שהפקיד בבנק, הבנק יגלגל את התנאים הנוחים הלאה וילווה כסף לעסקים בריבית דומה.

זה היה נכון בשוק בנקאות חופשי, פתוח ותחרותי; שוק שבו לבנקים היה כדאי לו להציע ללווים תנאים אטרקטיביים (כלומר, אם המדינה הייתה גדולה הרבה יותר והתחרות כזאת, או שלגברת פלוג היו כלים אפקטיביים ליצור תחרות).

אבל, במציאות אין שום תחרות כזאת והבנקים יכולים ללוות מאתנו כסף כמעט ללא ריבית, ולהלוות אותו לאחת מינוף לעסקים בריבית גבוהה. כמה גבוהה? תלוי ביציבות העסק, בביטחונות שלו ובהתנהלותו העסקית, ולא פחות חשוב, בקשרים שלו בצמרת. אבל עסקים קטנים ובינוניים, יציבים, אחראים, צומחים ובעלי ביטחונות משלמים ריבית אפקטיבית של 8% עד 12% לשנה. 1%, במקרה הטוב, הולך לחוסכים. השאר נשאר בקופת הבנק.

לחוסך ולבעל העסק יש אפשרות לדלג על הבנק ולחסוך ממנו את הקופון הזה. אני גאה לומר כי אנחנו, בחברת קרדיטפלייס, מציעים לו אפשרות כזאת. כולי תקווה שבעתיד נהפוך לכלי פיננסי להמונים, שיקומו לנו גם מתחרים, שהמסחר הישיר יהיה אופציה להמונים. אבל כיום, יש להודות, אנחנו שוק קטנטן וצדדי ורוב לקוחותינו הם משקיעים מתוחכמים, early adapters. רוב הציבור ממשיך לממן את הבנקים פעמיים, בסיועה הישיר של הגברת פלוג.

אלא שהציבור אינו באמת מטומטם. אם הבנק אינו נותן תשואה על ההון, הציבור מסיט את השקעותיו לבורסה; וכשהבורסה שוברת שיאים, קמה, נופלת ומתנדנדת, הציבור מסיט את השקעותיו לנדל"ן. וכך, מדיניות שנועדה לעודד השקעות בעסקים ובצמיחה, מעודדת בפועל השקעה בנדל"ן.

הבנקים מרוויחים ממדיניותה של פלוג שלוש פעמים: מהריבית הנמוכה לחוסכים, מהריבית הגבוהה לעסקים, ומהמשכנתאות שניתנות (בינתיים) בריבית נמוכה, אך היקפן ממשיך לגדול ולגדול.

המציאות מוכיחה: המדיניות נכשלה. בועת הנדל"ן מוכיחה: מדיניות הריבית מסוכנת. המפעלים שאינם מצליחים לגייס אשראי נסגרים, קורסים, מפטרים עובדים חדשות לבקרים - ומוכיחים: הריבית הנמוכה אינה משיגה את מטרתה, היא מיותרת. והיא עלולה להתפוצץ לנו בפרצוף.

■ הכותב הוא מנכ"ל קרדיטפלייס, זירת המסחר המקוונת לאשראי עסקי.