שלמה אליהו ישלם

לפני כחודשיים חילקתי לבאי ועידת התעשייה של התאחדות התעשיינים איגרת ששלח שלמה אליהו לעובדי מגדל. לקהל באולם, שהגיע לפאנל שעסק ביחסי עבודה, הסברתי שמדובר במכתב אלגנטי, כתוב היטב, כזה שמביע עמדה המסתייגת מעבודה מאורגנת, אך באותה נשימה מכבדת את בחירת העובדים באשר תהיה.

שאלתי, ואני עדיין שואל, האם לא ראוי שמכתב כזה יתאפשר מבלי להפוך את המעסיק לעבריין. בחודש מארס הקרוב ידונו שופטי בג"ץ בשאלה הזו ממש.

אלא שאליהו לא הסתפק באיגרת האלגנטית ההיא, ובוודאי לא חיכה לבג"ץ. הוא לא הסתפק ב"הבעת עמדה" ובכך שעובדיו יכירו בהסתייגות שלו (בכלל, איזה עובד, בטח עובד בחברת ביטוח, חושב שהמעסיק שלו חובב ועדי עובדים?). אליהו ניהל בעצם קמפיין.

אחרי האיגרת הראשונה, הוא שב ופנה לעובדיו והתריע מפני החשש שלו לכאורה שמא מהלך ההתאגדות אינו אותנטי לחלוטין, וטען כי לפי עדויות שהגיעו אליו, הרי שעובדים רבים לא ידעו על מה הם חותמים. הוא אפילו הלין על מה שכינה "אותיות פטיט" בטפסים של ההסתדרות - וזה עושה בעלים של חברת ביטוח שאותיות קטנות, איך נאמר בעדינות, לא זרות לה.

מאחר שלא הועילו אזהרות ההסתדרות בדבר עבירה על פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה מינואר אשתקד, שאסר על המעסיקים כל התערבות בעניין התאגדות עובדיהם, פנה הארגון לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב.

האחרון הוציא צו מפורש שאסר על אליהו ועל מגדל לפנות לעובדיו בעניין ההתאגדות במישרין או בעקיפין, אבל אליהו חזר ופנה אליהם בכל זאת. הוא אפילו רכש מודעות גדולות בעיתונים.

הפעם הציע אליהו לעובדים לקיים "בחירות" בשאלת ההתאגדות, אף שהם כבר בחרו בצורה ברורה וצלולה, והשביתות החוזרות בחברה - לרבות שביתה אחת כללית ששיתקה את מגדל כולה - היא העדות הטובה והמוחצת לבחירה של העובדים ולמובהקות שלה. לשבות הרבה יותר קשה מלחתום על טופס.

אליהו, כמו כל מעסיק, חוזר על אמירותיו בדבר הכבוד שהוא רוחש לחוק וחופש ההתארגנות בפרט. בפועל, ואין דרך עדינה לומר זאת, אליהו בז בשבועות האחרונים לחוק. הוא טוען כי כל מה שביקש זה "לבדוק" האם אכן מדובר בהתאגדות אותנטית, אבל יועציו המשפטיים אפילו לא טרחו לבדוק את הטפסים שההסתדרות העבירה אליהם.

הם לא בדקו, משום שהמטרה שהוצבה, כך נדמה, היא לא בדיקה - אלא בלימה, לחץ, שלא לומר הפחדה. לא באיומים, לא בגרירת מכוניות כמו שראינו במקרה של פלאפון, אלא בהטמעת התחושה בקרב העובדים שבעל הבית החדש לא רוצה במקום הזה ועד, לא משנה כמה ישבתו וכמה מילים קשות יכתבו עליו.

אליהו צריך לבחור כעת האם הוא ממשיך להילחם בבחירה של עובדיו, או ללכת בדרכם של מנהלי כלל ביטוח, פלאפון, ויזה כאל ועוד רבים אחרים שהכירו בסוף במציאות, ובכך שאפשר לחתום על הסכם קיבוצי ולהצעיד את החברה קדימה בלי כל תרחישי האימה שבראשו.

זה יעלה לו קצת יותר כסף, זה יוסיף למנהליו קצת יותר כאב ראש, אבל יעניק לעובדיו מעט יותר ביטחון תעסוקתי ותחושה של שותפות גורל. אליהו, שבשנות ה-50 עבד כשליח במגדל, צמח מלמטה. בסוכנות הביטוח שהקים תבע את הסיסמה "אליהו ישלם". נדמה כי מוטב שאליהו ישלם כעת לעובדיו, במקום לבית המשפט.