המורשת המרה של ילדי הנאצים: הספר "הרי אתה נושא את שמי"

תצלום שעל כריכת הספר נראית סצנה ביתית-משפחתית כמעט בנלית: במרכז התמונה מניפה אישה צעירה תינוקת חמודה. את השתיים מקיף מעגל של גברים ונשים, מן הסתם דודים ודודות, אולי גם סבא וסבתא. חלקם עושה פוצי-מוצי לתינוקת. הדוד שיושב על הכורסה מביט בה בחצי חיוך, כולו גאווה ונחת. מה שהופך את הסצנה למעוררת חלחלה היא העובדה שלדוד שעל הכורסה קוראים אדולף היטלר, ושיתר הדודים החביבים שמקיפים את התינוקת נושאים שמות כמו הרמן גרינג, רודולף הס, היינריך הימלר. התינוקת היא ככל הנראה אדה גרינג, שהיטלר היה הסנדק שלה. שמעון ויזנטל מצוטט בספר: "תהיה זו טעות גדולה אם נצא מנקודת הנחה שרק אנשים רעים מסוגלים למעשים רעים. אחת התכונות המהותיות של רבים מהנציונל-סוציאליסטים המובילים הייתה שבבית הם היו אנשים חביבים ביותר. אלה היו אותם אנשים שבבוקר נשקו לילדיהם בחיבה, ושעות אחדות לאחר מכן, רצחו בגז או היכו למוות כמה יהודים". הספר הזה הוא אוסף של ראיונות עם אותם ילדים שאבא נישק אותם לפני שהלך לעבודה.

לספר יש מבנה כפול. כפי שמובאים זה בצד זה סיפורו של האב במקביל לסיפורם של הבן או הבת - גם המחברים הם אב ובנו. "הרי אתה נושא את שמי" היא הכותרת שניתנה לסדרת כתבות שפרסם העיתונאי נורברט לברט ב-1960, ובה ראיין את בניהם ובנותיהם של הפושעים הנאצים הבכירים. כעבור 40 שנה, החליט שטפן לברט, בנו של הכותב שהפך גם הוא לעיתונאי, לחזור ולעקוב אחרי אותם ילדים, שבינתיים היו לאנשים מבוגרים. המבנה הכפול הזה, שמביא מצד אחד את הכתבה של האב מ-1960 ולידה את זו של הבן מ-2000, קצת מסרבל את הספר, אבל נותן לו עומק. הוא ממשיך להדהד את הנושא העיקרי - אבות ובנים. במה דומים, במה שונים? עד כמה חופשיים הילדים לבחור לעצמם את גורלם במנותק מזה של הוריהם?

עד כמה שונה הבחירה של שטפן לברט להיות עיתונאי כמו אביו, ואפילו לחזור לאותו נושא שכה העסיק את האב, מבחירתה של גודרון הימלר, בתו של מנהיג האס-אס, להופיע בכנסים של ניאו-נאצים ולהתנדב בארגון "עזרה שקטה", שמסייע לנאצים זקנים וחולים? ועד כמה זה קשור לכך שהימלר הבת לא הצליחה להחזיק בשום מקום עבודה, שכן מתישהו תמיד נמצא מישהו ששאל "אין לך שום קשר להימלר הנורא ההוא, נכון"?

האפקט המצטבר הוא חזק. יש משהו מציצני בראיונות האלה, אך גם מרתק מאוד. כל ילדי הנאצים הבכירים הם שרוטים. ואיך לא יהיו? גם הם במידת מה קורבנות. אחד מהם מתאר את שנאתו לאביו, ומספר שביום שבו תלו את אביו הוא אונן על תמונתו של האב המת. אחר מקדיש את חייו לטיהור אביו, ומאמין בתיאוריית קונספירציה כנגד האב. אחרת מסתגרת בביתה ואינה מסוגלת ליצור שום קשר משמעותי.

מחבר הספר אינו חס גם על אביו, שותפו לספר, שבנעוריו (האב היה בן 15 כשהמלחמה הסתיימה), היה חבר נלהב בנוער ההיטלראי. "אולי משום כך תיאר את ילדי הנאצים בכתבות הדיוקן שלו כמעט ברכות, ללא שמץ רשעות, ולעיתים כמעט בהזדהות יתרה", כותב הבן על אביו. באותה נשימה הבן אינו חוסך ביקורת גם מעצמו, על כך שנהג לכבות את הטלוויזיה בכל פעם ששוב הוקרן בה סרט דוקומנטרי על התקופה הנאצית. כמו מרבית הגרמנים, שהדחיקו והעדיפו להעביר את התדר במוח לערוץ אחר. אבל ההבדל העיקרי בין אביו של המחבר לאבותיהם של המרואיינים הוא המודעות. האב עצמו הודה שלו התגלגלו הדברים אחרת, היה עלול לעשות קריירה אצל הנאצים. אבל "ההכרה הזו עיצבה וייסרה אותו עד מותו", כותב בנו. "אינך יכול לבטוח אפילו בעצמך, אמר. אתה מסוגל לכל דבר, גם לנורא מכול, אם הנסיבות החיצוניות דורשות זאת". ובהכרה הזו טמונה אפשרות הגאולה.

"הרי אתה נושא את שמי", המורשת המרה של ילדי הנאצים הבכירים, נורברט ושטפן לברט, עם עובד, תרגום דן תמיר