ראש הממשלה השתגע

נניח שתנועת האוהלים של קיץ 2011 הייתה יוצאת משדרות רוטשילד, ומחליטה להסתער על בניין העירייה בתל-אביב (ואולי, בו-זמנית, על העיריות בשורה של ערים אחרות). ונניח שמועמדיה היו מנצחים בכל גוש דן, מהרצליה ועד בת ים. מה הם היו עושים? האם רדיקלים, שהתרגלו לאוהל ולרחוב, היו מסוגלים למשול?

בשבועות האחרונים סיפרנו כאן על תנועת האוהלים של הודו, שעלתה במהירות מסחררת, משביתות רעב ועצרות מחאה אל מפלגה פוליטית, וקראה לעצמה Aam Adami "מפלגת האיש הפשוט". שנה אחת לאחר שהתארגנה, היא הביסה את מפלגת השלטון בבחירות בדלהי-רבה, האזור המטרופוליטני של עיר הבירה, שיש לו מעמד של כמעט-מדינה בפדרציה ההודית.

תנועת האוהלים ההודית אמנם לא קיבלה רוב מוחלט באסיפה המחוקקת של דלהי, ואפילו לא הגיעה ראשונה במניין הקולות. מספר מושביה, 28, נפל במקצת מזה של מפלגת האופוזיציה הראשית בהודו, 31. אבל מפלגת השלטון המובסת, הקונגרס של שושלת גאנדהי, הציעה לתנועת האוהלים את שמונת מושביה (זה מה שנשאר לה, מ-43), "ללא תנאי".

וכך, בסוף החודש שעבר, מיליוני הודים שפשפו את עיניהם בתדהמה, כאשר מנהיג המחאה משכבר הימים נשבע אמונים כראש הממשלה ("צ'יף מיניסטר") של דלהי. שמו ארווינד קג'ריוואל, הוא בן 44, וניסיונו היחיד בממשלה של ממש בא מכמה שנות שירות כמפקח מסים.

חוץ מזה, הוא בילה את חייו בפוליטיקה של NGO's, שהתרגום העברי הפורמלי "עמותות" אינו מכיל את מלוא משמעותן. הביטוי האנגלי, "ארגון לא-ממשלתי" (ש-NGO הם ראשי התיבות שלו), רומז ביתר הצלחה על הסתירה הקשה מאוד בין פעולת מחאה ובין שלטון.

"אני אנרכיסט"

לא יצא אפילו חודש אחד מהשבעת קג'ריוואל וששת שריו (17 מיליון תושבי דלהי כנראה אינם זקוקים ליותר), והמושלים החדשים חזרו אל הרחוב. המעמד הזה בדלהי, בתחילת השבוע, ישמש יום אחד בשיעורים במדע המדינה, או אולי בפסיכולוגיה. ראש הממשלה החדש התיישב בפתח משרד הפנים, והודיע שלא יזוז משם עד שהממשלה הפדרלית תמסור לידיו את השליטה על המשטרה באזור דלהי.

הוא קרא להמוני דלהי להצטרף אליו, והכריז שימנע בכוח את המצעד הצבאי השנתי, ב-26 בינואר, לציון היום שבו הפכה הודו לרפובליקה, לפני 64 שנה.

עיר הבירה הענקית והצפופה כמעט כרעה תחתיה. שדרות מרכזיות נסגרו לתנועה. הוגפו שעריהן של ארבע מתחנות הרכבת התחתית החשובות ביותר. אנשים נאלצו לצעוד קילומטרים אל מקומות העבודה שלהם, או נשלחו הביתה, כמו למשל 5,000 העובדים ב-Rail Bhavan, מרכז העצבים של מסילות-הברזל בהודו. זו ארץ שיש בה יותר מסילות ברזל מאשר בכל ארץ אחרת עלי אדמות; היא נעה בקרונות רכבת; משרד הרכבות שלה גדול יותר מכל משרד ממשלתי אחר.

"אני אנרכיסט", הכריז קג'ריוואל ביום השני לשביתתו. פקידיו הבכירים, עובדי מדינה ותיקים ורבי-גינונים, הופיעו בחליפותיהם, עם תיקיות עבות של מסמכים לחתימה. ראש הממשלה ושריו חתמו עליהם בעומדם על המדרכה, או ביושבם, או בשוכבם.

גב' קג'ריוואל נשאה צלוחיות של דאל (שעועית) ושל פאניר (גבינת-עזים מתובלת), להשביע את רעבונו של בעלה. לעת לילה, השתרע ראש הממשלה על המדרכה הצוננת, ונעטף בשמיכות עבות. הודו אמנם אינה מתחרזת עם כפור בדמיון המערבי, אבל החורף בצפון הודו הוא חוויה לא-נעימה מעיקרה. בדלהי הוא שילוב של קור (הטמפרטורה בלילה נמוכה מזו של רוב ישראל) ושל ערפיח. זו התקפה מאורגנת, ובדרך כלל מוצלחת, על כלי הנשימה.

"אני אגיד לו איפה לשבת"

"ממשלה באמצעות אנרכיה" הייתה אולי חלומו המתוק של מיכאיל באקונין, הוגה הדעות הרוסי של אמצע המאה ה-19 (http://tinyurl.com/8y52tvx), אבל היא לא הייתה משאת נפשם של הבוחרים בדלהי, עד כמה שמותר לשער, או לנחש. עמיתה שמכבר הימים של קג'ריוואל, שטיפסה לפנים על בריקדות במחיצתו, הכריזה כי קג'ריוואל "הוא ראש הממשלה פורע החוק ביותר שראיתי מעולם". היא קראה לממשלה המרכזית להדיחו. זו סמכות השמורה למרכזית בשעת חירום בלבד.

כאשר שר הפנים דרש מקג'ריוואל לפנות את חזית משרדו, ולעבור אל ה"ג'אנטאר מאנטאר", הלוא הוא ה"הייד פארק" של דלהי, השיב קג'ריוואל במילים שהאירו באור יקרות את הפרדוקס של קיומו הפוליטי: "אני ראש הממשלה של דלהי. שר הפנים לא יגיד לי איפה לשבת. אני אגיד לו איפה לשבת". הוא אמר את זה ללא חיוך - הוא אינו מחייך לעתים קרובות - אבל זה היה כמעט מצחיק. שר הפנים השיב לו אחר כך, מבלי לנקוב בשמו: "ראש הממשלה השתגע".

הדרישה לקבל את סמכויות השיטור בדלהי לא הייתה חדשה. קודמיו של קג'ריוואל השמיעו אותה דרישה עצמה. הממשלה המרכזית תמיד סירבה. זה סכסוך סמכויות האופייני לערי בירה. הממשלה המרכזית בארצות דמוקרטיות למהדרין, כמו ארה"ב, בריטניה, צרפת ואיטליה, נהגו הרבה שנים בערי הבירה שלהן כמו היו מחלקות במשרד ממשלתי. הן העניקו להן מינימום של שלטון עצמי, אם בכלל. לוושינגטון לא היה ראש עיר נבחר עד 1972, לפריז - עד 1977, לרומא - עד 1993, וללונדון - עד 2000.

דלהי איחרה לקבל אוטונומיה, וגם לאחר שקיבלה, נשארה משטרתה כפופה למשרד הפנים הפדרלי. להלכה, שר הפנים של 1.2 מיליארד הודים אחראי לדוחות חניה בעיר הבירה.

כישלונותיה של משטרת דלהי הגיעו אל העמודים הראשונים של עיתוני העולם לפני שנה ויותר, כאשר התפרסמו פרטי האונס הקבוצתי הרצחני על אוטובוס פרטי בחוצות העיר. התפרצות הזעם בהודו נגד חוסר האונים של המשטרה, והרינונים הרגילים על שחיתותה, עמדו ביסוד הצלחתה של "מפלגת העם הפשוט". היא נעשתה המוצא לרגשי תסכול מתעצמים של אוכלוסייה צעירה (ראו מסגרת), משכילה מקודמותיה, החוששת שפוליטיקאים מושחתים ועושי-דברם במשטרה וביורוקרטיה שומטים את הקרקע מתחת לרגליה.

"איך את מעיזה לפנות למשטרה?"

בסוף השבוע שעבר התייצב שר המשפטים בממשלה החדשה של דלהי בראש תהלוכת מפגינים בשכונה של העיר, שבה יש אוכלוסייה גדלה של מהגרים מאפריקה, חוקיים ולא חוקיים. המקומיים טוענים זה זמן מה שהמשטרה מעלימה עין ממעשיהם של האפריקאים, או ליתר דיוק אפריקאיות. הן מואשמות בזנות ובסחר בסמים.

שר המשפטים ומפגיניו עצרו כמה נשים שחורות, ואילצו אותן לתת דגימת שתן. כאשר אחת מהן ניסתה לטלפן למשטרה, המפגינים חטפו את הטלפון מידיה. "איך את מעיזה להתקשר למשטרה שלי כדי לבקש הגנה?", התפרץ אחד. הנשים הוכרחו להתלוות למפגינים, כדי להיבדק יסודית בבית חולים סמוך. הבדיקה כללה דגימת דם וחיטוט בנקבי גופן. גם הדם, גם השתן, הניבו תוצאות שליליות: אין סמים.

כל זמן המהומה הזו, תבע שר המשפטים מן השוטרים שהיו במקום לפשוט על בתי האפריקאיות, ולעצור אותן. השוטרים סירבו. הם הזכירו למיניסטר, שהחוק מחייב צו חיפוש וצו מעצר, ואפילו שר משפטים אינו רשאי להפר חוק. זה היה הניצוץ שהצית את התבערה. ראש הממשלה קג'ריוואל לא התנצל אף כמלוא הנימה על ניסיונו של שר המשפטים לקחת את החוק לידיו. אדרבא, הוא אסר מלחמה על משטרת דלהי, "הלקויה והמושחתת", ותבע את סילוקם המיידי של הקצינים שאמרו לא לשר המשפטים.

התנהגותם של קג'ריוואל ושל שריו עוררה תרעומת רחבת ממדים בדלהי, קודם כול מפני שהיא הכבידה על חייהם של עוברים ושבים בעיר שממילא כפסע בינה לבין שיתוק וקריסה; אבל גם מפני שהיא הפגינה בעליל עד כמה המוחים המקצועיים של תמול-שלשום אינם מסוגלים, ואולי גם אינם רוצים, למשול. הם התרגלו לקרוא תיגר על החוק, אפילו כאשר הם הממונים על שמירתו.

שביתת השבת הלא-מוגבלת של קג'ריוואל הסתיימה בדממה דקה, לאחר ששר הפנים הסכים להשעות שניים מקציניו, "בתשלום מלא", עד שוועדת חקירה תשלים את בדיקת המאורעות. קג'ריוואל, סמוך לדלקת ריאות, התקפל.

דלהי הענקית התכווצה מהר מאוד על ממדיו של קג'ריוואל. הודו עומדת עכשיו בעיצומה של מערכת בחירות כלליות. הן ייערכו לא יאוחר מחודש מאי. כמעט הכול מסכימים שהשלטון נשמט והולך מידיה של מפלגת הקונגרס. עד כה, הימין הלאומני-דתי היה המועמד העיקרי לקטוף את הפירות, אבל עכשיו מראים הסקרים של"מפלגת האדם הפשוט" יש סיכוי ניכר לזכות במקום ראשון בעריה הגדולות של הודו. זה לא יספיק כדי להגיע לשלטון, אבל יספיק אולי כדי להשפיע על הרכב הממשלה הבאה. קג'ריוואל דיבר השבוע על דלהי, אבל קרץ להודו. נראה שכלל לא אכפת לו, אם התנהגותו תפיל את ממשלת המיעוט שלו.

"ארץ גזענית"?

מה כל זה אומר על החברה ההודית, אם בכלל? מוטב להיזהר תמיד בהכללות. תושבי דרום תל-אביב אינם פשיסטים, או גזענים, מפני שהם מתרעמים על הדמוגרפיה המשתנה של רחובותיהם. עניין אחר, לעומת זאת, הוא הפוליטיקאים שניסו להפיק הון פוליטי: חברת הכנסת שכינתה את מסתנני אפריקה "סרטן"; שר הפנים לשעבר, ממוצא צפון אפריקאי בעצמו, שהכריז ללא ניד עפעף כי ישראל היא "ארץ לבנה".

הודו אינה בדיוק "לבנה". היא שחומה בצפון, כהה מאוד בדרום. אבל היא ארץ שיש בה גילויים תקופתיים של גזענות, לפעמים רק קוריוזיים, לפעמים רציניים. צבע עור שחור מעורר תשומת לב (אגב, גם צבע עור לבן, במידה המשעשעת גברים, או לכל היותר מעצבנת אותם; אולם במידה המסכנת נשים). סטודנט אפריקאי כתב זה כבר בעיתון מקומי, ש"אפליה בדלהי חוצה את סף חוסר הנימוס. התנסיתי בדחיית בקשות לאשרת שהייה, לדירות, לכניסה למועדוני לילה, לשירות, לחביבות וליתרון שמחמת הספק" (http://tinyurl.com/yecgwv7).

ממשלה דמוקרטית למהדרין, המכריזה מלחמה על החוק, מעוררת אסוציאציות לא נעימות. קריקטוריסט אחד פירסם השבוע, זה בצד זה, איור של ארווינד קג'ריוואל, על רקע הדגל ההודי, ושל אדולף היטלר עם צלב קרס סביב זרועו. לשניהם יש שפם קטן. שניהם היו בני 44 בעלותם לשלטון. צריך לקוות ששם גם מסתיים הדמיון.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-bit.ly/1aPv4Id. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

דלהי: צפיפות גבוהה מאוד, רוב גברי מוחלט

באזור העירוני של דלהי מתגוררים בערך 17 מיליון בני אדם. זה מספר הגדול פי שלושה מן האוכלוסייה ב-1981. על-פי הערכה, האוכלוסייה תגדל עד 27 מיליון ב-2024.

לפי הסטטיסטיקה הממשלתית יהיו אז בדלהי 15 מיליון גברים ויותר, לעומת 12 מיליון נשים ופחות, גירעון של שלושה מיליון. לא קשה לשער שמספר גדל של גברים צעירים יתפתו לחפש מוצא אלים להורמונים שלהם.

הגירעון בנשים כמובן אינו בלבדי לדלהי. הוא נרשם, בשיעורים דרמטיים פחות או יותר, כמעט בכל אזורי הודו (רק בעיר גדולה אחת, צ'נאיי, בדרום הודו, המגדרים מתקרבים לשוויון סטטיסטי; רק במדינה הדרומית קראלה, שקוצ'ין היא אחת מעריה, יש לנשים יתרון על פני גברים, תוצאה אפשרית של מספר הגברים העובדים מעבר ים, בייחוד במדינות המפרץ הפרסי.

זו תוצאה טרגית של מום חברתי רב-דורות: הערגה לבנים, הסלידה מפני בנות. הודו סמוכה מאוד אל ראש הטבלה בהריגת עוברים, בדרך כלל של ילדות, וממצאי המפקד של 2011 מראים יחס של 914 ילדות לכל אלף ילדים. 20 שנה קודם המספר עמד על 976 לאלף.

לפי המפקד, 6 מיליון מתושבי דלהי הם מהגרים שזה מקרוב באו, בייחוד מן האזורים העניים של צפון הודו. ביניהם, היחס בין גברים לנשים עומד על 55 ל-45.

צפיפות האוכלוסים בדלהי חוצה את כל גבולות הציפיות הטבעיות, והיא הגבוהה ביותר בהודו, וכנראה עלי אדמות. היא עלתה מ-9,340 בני אדם לקמ"ר ב-2001 עד 11,297 ב-2011. בשכונות של צפון-מזרח דלהי, הצפיפות עומדת על 37,346 לקמ"ר.