געגועים לחיבוקים חמים

אתמול, בדיוק לפני שנה, בשעות אחר הצהריים, עישן נתניהו סיגר אחרי סיגר וכסס ציפורניים. שעות ספורות לקראת סגירת הקלפיות היה הקרב בין הגושים עדיין בעיצומו. הוא לא ידע אם ייכנס להיסטוריה כראש הממשלה הראשון שהקדים בחירות והצליח גם לנצח, או שקללת הקדמת הבחירות תרחף מעליו ותשלח אותו אחרי שתי קדנציות אל עבר ספרי ההיסטוריה.

עוד לא היה ברור אם הבית היהודי תקבל את המנדט ה-12 שלה ושולי מועלם תעביר את גוש הימין ל-61 מנדטים ותהפוך אותו לגוש חוסם, או שטאלב א-סנע יקבל את המנדט החמישי למפלגתו ויהיה תיקו בין הגושים, 60:60. אם הקלפיות היו נסגרות בשש, אולי לפיד היה היום רה"מ. אבל ארבע שעות אחר כך רצון הבוחר והסכמי העודפים הכריעו את הכף, ונתניהו שבר את הקללה. וזה בערך ההישג היחיד של נתניהו בשנה החולפת (אלא אם עליה בתפוצה של "ישראל היום" נחשב להישג).

בתום השנה הראשונה ממשלת נתניהו השלישית לא יכולה לרשום לעצמה שום הישג משמעותי. וזה לא רק נתניהו. זו הממשלה כולה וכל אחד ממרכיביה. הבטיחו לנו שמחירי הדירות ירדו, שיהיה שוויון בנטל, שמעמד הביניים יטבע בכסף. בפועל, חוק הגיוס תקוע בוועדה והחרדים לא מטפסים על גדרות הבקו"ם כדי להתגייס לצבא, מחירי הדירות בעלייה מתמדת, מעמד הביניים לא ממש מתלבט איפה להשקיע את הכסף שאין, ואיזו עוד הוכחה צריך לכך שהעסק לא ממש מתקתק כשיו"ר הקואליציה, יריב לוין, מסתובב במסדרונות המשכן ומספר שהוא רוצה לעזוב את התפקיד.

אפילו חוקי המשילות תקועים בשל ויכוח בין יש עתיד שרוצים שבכנסת הבאה יעמוד אחוז החסימה על 4% (לנוכח הסקרים כדאי ללפיד לחשוב היטב אם זה באמת מה שהוא רוצה), לליברמן שכבר התפשר על 3.75% ל"תנועה" של לבני שמבחינתה היתה מאפסת את אחוז החסימה ומורידה אותו מ-2% לאפס כדי להיכנס לכנסת הבאה. הוויכוח הזה הוא לא רק בין מרכיבי הקואליציה. גם בתוך יש עתיד אין קול אחיד כשסגנו של לפיד באוצר, מיקי לוי, מוביל את ההתנגדות.

גם חוק משאל העם שבנט כ"כ מתגאה בו, עד לרגע זה לא מתקדם לשום מקום, ואם וכאשר יקודם, מסתבר שהוא בכלל לא יחול על יו"ש אלא רק על שטחים שבריבונות ישראלית. בהפוך על הפוך, בנט יכול להביא לכך שמשאל עם יוכל להתקיים על חלוקת ירושלים או רמת הגולן. חוץ מלשרוד לא נראה שלממשלה הזו יש מטרה.

איך שנתניהו מגעגע לחיבוקים החמים של הממשלה הקודמת. רק לפני שנה עוד היה מוקף רה"מ באהוד ברק, אלי ישי וליברמן על 15 חייליו. היו לו יותר שרים מהליכוד, ואת פורום השביעיה שתפח לשמינייה. בסוף השנה הראשונה לכהונתה הוא כבר רשם כמה הישגים: התקציב הדו שנתי של שר האוצר שטייניץ עבר, שר התחבורה ישראל כץ סלל כבישים בלי הכרה, שר התקשורת משה כחלון ויו"ר ועדת הכלכלה מטעם הליכוד אופיר אקוניס כבר סיימו את רוב החקיקה של הרפורמה בסלולר, ועדת הכספים היתה בידי ח"כ משה גפני שדלתו אצל רה"מ היתה פתוחה, מרכז הליכוד בוועדת הכספים היה ציון פניאן שהיה חייל נאמן, והתקבלה החלטה בניית הגדר במצריים ותקצובה, הישג שנתניהו מתגאה בו עד היום, רק חבל שמקור גאוותו הוא מתחילת הקדנציה הקודמת. אפילו תהליך מדיני לא היה לו. מה הפלא שגעגועיו הם לכנסת ה-18.

בממשלה הנוכחית, כשנתניהו מסתכל ימינה ושמאלה נעשה לו חושך בעיניים. במעט שהוא בא לכנסת, ולא במקרה, מולו הוא רואה את לפיד שהקטין לו את הממשלה וסיבך לו את הקואליציה, משמאלו הוא רואה את לבני, ומימינו את בנט, שעיקר הקמפיין שניהל נתניהו כלל לא עסק בהישגי הממשלה הקודמת או ביריבים האמיתיים לפיד או יחימוביץ' אלא בריב עם בנט. מי העלה אז על דעתו שבנט ישב בממשלתו.

נתניהו מוצא עצמו מבודד יותר מתמיד בקואליציה שלו, בממשלה שלו, ובתוך מפלגתו. מצד שני, הוא גם בודד מבחינת הפופולריות שלו כרה"מ. הודות למערכת הפוליטית שמייצרת רק ריק וריקנות - גבי אשכנזי התפוגג עם פרשיית הרפז המביכה, כחלון עוד לא בזירה ושלי הפסידה בפריימריז- וכך נותר נתניהו, למרות הכל ואף על פי כן, בודד בצמרת תרתי משמע. וזה אולי היתרון הגדול שלו בחמש השנים האחרונות.

נתניהו הוא רה"מ שכיהן הכי הרבה זמן מאז בן גוריון. כבנו של היסטוריון מוערך, הוא ודאי יודע שכעת הוא צריך לעסוק לא רק בשיא הסטטיסטי אלא גם במקומו בהיסטוריה. מעשיו בשנה הקרובה עשויים להכריע איך ייזכרו "ימי נתניהו". נכון לעכשיו, הוא מזכיר את הגיבורים בסיפורי פוגי של כוורת- ויטורה פרסטו, אייצ'י פאפא ולוגי גרסקו- שהעבירו את הזמן כדי לפנות לעוד זמן.

בדומה לסיפורי פוגי, בשנה הזאת יצטרך נתניהו "לצאת מהארון" ולעשות את הדבר הכי שנוא עליו, להחליט. האם הוא הולך עם החזון של קרי או של בנט; האם בתקופתו הוא יוביל את ישראל לתהליך מדיני ולוויתורים כואבים שיגרמו לקרע בעם או שמא תדבק בישראל תדמית הסרבנית ויגבר בידודה הבינלאומי. אי אפשר לקנא בו.

השבוע שעבר, כשמדינה שלמה ליוותה את אריאל שרון למנוחת עולמים, היה לנתניהו קשה במיוחד. הוא ודאי לא היה שבע נחת מהפרשנויות וההשוואות, בטח לא כשהציגו את שרון כמנהיג האחרון שידע לקבל החלטות. ביבילוגים ותיקים משוכנעים שגם השנה הוא ימצא דרך לרבע את המעגל ולא להחליט. למזלו של נתניהו הוא עדיין נותר המועמד היחיד שהציבור רואה בו מתאים לראשות הממשלה. השאלה היא למה האיש שנמנע מקבלת החלטות כל כך רוצה להיות רה"מ.

שלום שכטמן

כאב הראש הבא של נתניהו הוא הנשיאות וכעת הוא נדרש להחלטה במי הוא תומך במאבק על נשיאות המדינה: סילבן שלום, רובי ריבלין או בכלל בשרנסקי בעל הסיכויים המועטים. באין מועמד למפלגת השלטון ייתכן שנתניהו ילך על הפשרה החביבה עליו - לא להחליט, וייתן לחכים שלו לעשות זאת במקומו. גם זו אפשרות, אך היא תהיה מביכה. מפלגת שלטון שלא מצליחה להציב מועמד מטעמה לנשיאות משדרת חולשה.

התחושה היא שהמערכת נכנסה לסחרור. מיום ליום מתרבים המועמדים לתפקיד, כל מי שעמד אי פעם בראש ארגון או שהיה ח"כ, משרבב את עצמו לרשימה, פותח דף תומכים בפייסבוק ויוצא לדרך. בתוך שבוע אחד הוזכרו שמותיהם של הרב אקשטיין, אביגדור קהלני, עדינה בר שלום, ואפילו אבישי ברוורמן. לעמוד גאולה כהן לנשיאות, למשל, כבר יש 130 לייקים. אולי זה משקף את המשבר שהקואליציה נמצאת בו, שלא מצליחה להתלכד סביב מועמד מוסכם.

בשלב הזה, המאבק הוא על האווירה, על הבושם, על מי יצליח לרסס עצמו בתדמית של מנצח. מסקר מכון רפי סמית עולה כי לו היה הציבור צריך להכריע מי יכנס למשכן הנשיא, חתן פרס נובל, שכטמן, היה מקבל את המנדט עם 22% תמיכה, אחריו ריבלין עם 19%, ופואד וסילבן שלום עם 8% כל אחד. אלא שכל עוד מי שמחליט הם חברי הכנסת וההצבעה היא חשאית- זה לא יקרה. מי שייבחר יהיה אחד מחברי הכנסת שעם האריזה למשכן הנשיא יפנה תפקידים ותארים.

לכאורה, דווקא בכנסת הנוכחית שגדושה בח"כים טריים נטולי הבנה פוליטית, שכטמן, שקוצר הערכה ציבורית היה יכול לזכות בכל הקופה, אלא שנתניהו יתקשה לפרוס עליו חסות, או לכפות משמעת סיעתית להצביע לשכטמן, שלא יפנה תפקידים לליכודניקים ברשימה. הישועה לכימאי לא תבוא גם מצדו של ליברמן, שנתן את מילתו לנתניהו והבטיח שישראל ביתנו תתמוך בכל מועמד שיביא ראש הממשלה.

אחרי מות הרב עובדיה, יש בכנסת רק שתי סיעות שאפשר לכפות עליהן משמעת סיעתית מאחורי פרגוד: האחת של ליברמן והשנייה של לפיד. מועמד שיזכה בתמיכת שניהם יזכה לארח ביום העצמאות את סגל א' במשכן הנשיא. אחרי שהפסיד את ליברמן, נראה שגם את תמיכתה של יש עתיד הולך שכטמן לפספס.

לפיד מתכוון לתת לחבריו חופש הצבעה אבל ביש עתיד מבינים היטב שלזהות האיש שייכנס למשכן יש השלכות פוליטיות מרחיקות לכת, בעיקר אם יהיה זה אחד ממועמדי הליכוד, ריבלין או שלום, שיפנה מקום לבא בתור ברשימת ישראל ביתנו לכנסת. על פי התרחיש הזה, יתפצל ליברמן מהליכוד עם 12 ח"כיו, ויותיר את נתניהו עם 19 חברים בסיעה שתהיה שווה בגודלה לזו של לפיד. התרחיש הזה הולך עוד צעד קדימה לאפשרות הלא ממש דמיונית של משבר קואליציוני, שבו יצטרכו בכנסת להמליץ בפני הנשיא על מועמד חדש להרכיב את הממשלה. במקרה כזה- החשיבות הפוליטית של הנשיא הבא תהיה קריטית, ושכטמן רחוק מפוליטיקה כמו שמן ממים. ואפשר להרחיק עוד לכת עם הקונספירציה הפוליטית הזו שמדוברת במסדרונות הכנסת, ולדמיין איזו נקמה מתוקה זו תהיה אם ח"כ מהליכוד יחליט לערוק לשורות לפיד ולהשאיר את נתניהו עם ח"י חברי כנסת, אל מול 20 ביש עתיד.

וכל זה עוד לפני שברור מי המועמדים הסופיים. בינתיים המערכת ממתינה להחלטה של נתניהו. ריבלין יתמודד בכל מקרה, אבל שלום לא ייכנס להרפתקה הזו אלא אם יהיה בטוח שהוא מנצח. הוא לא יכול להרשות לעצמו הפסד שישליך על המשך דרכו הפוליטית, מה גם שעוד לא ברור אם עבור נתניהו, שמערכת יחסיהם של השניים מושפעת מיצרים, קנאה ואינטרסים, מועמדותו של שלום היא הפתרון, או הבעיה.