פרשת ניימאר-ברצלונה: כישלון מודל קבוצות האוהדים?

1. אולי האנס, נשיא באיירן מינכן, מואשם ועומד למשפט בגין תרמית מס, במסגרתה ניהל חשבון בנק סודי בשווייץ עליו לא דיווח לרשויות הגרמניות. בין שותפיו בחשבון היו בכירים בחברת אדידס, שמאוחר יותר, במקרה או שלא - רכשה אחוזי בעלות בבאיירן; פלורנטינו פרז, נשיא ריאל מדריד, כך טען אחד מה"סוסיוס" - מציג לחברי המועדון דוחות כלכליים יצירתיים במיוחד, בהם הוא מדווח על חובות בגובה 91 מיליון אירו בלבד, בעוד שבפועל הם עומדים על 541 מיליון; הסיפור הטרי מגיע מברצלונה: רק בשבוע שעבר טען הנשיא סנדרו רוסל כי "העברתו של ניימאר עלתה 57.1 מיליון אירו, נקודה". בליל חמישי התפטר רוסל מתפקידו, ולמחרת מחליפו בתפקיד, ג'וזפ מריה ברתומיאו, כבר הודה ש"החתמת" ניימאר, כש"החתמה" היא לדבריו בעצם מונח שמכיל בתוכו הרבה יותר אלמנטים מהמונח "העברה" - הסתכמה, דה-פקטו, בסכום גבוה הרבה יותר (86.2 מיליון אירו).

אז בחודשים האחרונים למדנו ששלושת המועדונים הגדולים, המפוארים והמכניסים ביותר בכדורגל העולמי, נגועים באי-שקיפות, קומבינות, לעיתים עד כדי חשד להונאות כלכליות-פליליות. וזה לא הדבר היחיד שמשותף למועדונים האלו: כולם נמצאים בבעלות האוהדים שלהם. זה בעיקר מעורר תהיות לגבי הקיימות של מודל בעלות האוהדים, "הקהילתי", הרומנטי והכה נכסף: אם ככה נראית ופועלת השמנה והסולתה שלו, האם בכלל קיימת הצדקה להמשיך לטפח את המודל, לשאוף אליו ולהביט עליו בהשתוקקות?

מצד שני, אפשר להסתכל על הדברים גם אחרת: מי שגרם להדחתו של רוסל הוא "סוסיו" פשוט, שהמספרים לא נראו לו, ובחר לקחת את "תיק ניימאר" לבית המשפט. דווקא הדמוקרטיה היחסית הזאת של ברצלונה, והאפשרות לפיה כמעט כל חבר מועדון יכול לפעול להדחתו של כל נשיא בכל רגע נתון - אולי עדיפה על מקומות בהם בעלי הבית הם שייח'ים או אוליגרכים כל-יכולים ששמים את כל הכסף שלהם בתוך המועדון - ומתוקף כך, קשה מאוד לאוהדים לפעול נגדם, גם במישור המוסרי ובטח בזה המשפטי. ההיסטוריון הבריטי לורד אקטון אמר כי "כוח נוטה להשחית, וכוח אבסולוטי משחית באופן מוחלט". במודל קבוצות האוהדים יש לנשיא או למנהל הראשי "כוח" - אבל לא מוחלט. ולפחות ככל שמדובר על מלחמה למען שקיפות - זה היתרון היחסי של המודל הזה.

2. העובדה שהחברה של אביו של ניימאר, N&N, זכתה לכ-40 מיליון אירו מההעברה, לפני מענק חתימה שקיבל הברזילאי (10 מיליון אירו) ושכר לחמש שנים (44 מיליון) הופכת אותו די בקלות לשחקן המרוויח ביותר בעולם מכדורגל נטו (לא כולל חוזי פרסום ומרצ'נדייז). כיוון שהעסקה נחתמה לפני שניימאר שיחק אפילו דקה אחת ברמות הגבוהות של הכדורגל האירופי, יש רק מסקנה אחת שקופצת לראש: במקרה הטוב זה היה מהלך ניהולי כושל של נשיא נואש. במקרה הגרוע - יש כאן תרמית גדולה שאולי עוד נשמע רבות אודותיה בעתיד, תלוי בתוצאות החקירה שפתח ביהמ"ש הספרדי בנושא.

כך או כך, העסקה הזאת חושפת את ערוותו של שוק ההעברות העולמי וחוסר היכולת של פיפ"א להתקין לו רגולציות אחידות וברורות. באנגליה ובצרפת יכול להתבצע, על-פי חוק, מסחר של שחקנים רק בין שני מועדונים; בשאר אירופה המונח "בעלות צד ג'" על כרטיסי שחקן קיים, גם בישראל (ע"ע עומר דמארי, טוטו תמוז). בדרום אמריקה מדובר על תעשייה שלמה, שכוללת קרנות הון סיכון וחברות השקעות ששולטות על עתידם של שחקנים. זה לא מייצר פתח רק לניגודי אינטרסים, נתיבי כסף שבלתי אפשר לעקוב אחריהם ואופציה לפשעי צווארון לבן - זה גם יוצר בעיית הוגנות מהותית כלפי הכדורגלנים עצמם: נכדיו וניניו של ניימאר יהנו מהכסף שהוא גזר כעת על חשבונה של ברצלונה, אבל כשכריסטיאנו רונאלדו עבר ממנצ'סטר יונייטד לריאל מדריד תמורת 94 מיליון אירו, המועדון האנגלי היה הנהנה היחיד מכל השמנת הזאת. ככה זה עובד בג'ונגל של פיפ"א.

3. ברצלונה הוא באמת "הרבה יותר ממועדון", כמו שטוען המוטו של הארגון. בארסה זו תנועה פוליטית-חברתית שמובילה את המפעל הקטאלוני. היא אחת הקבוצות האהודות בספרד ובעולם כולו. כך שבסופו של יום, עסקת ניימאר לא באמת תשפיע עליה, אפילו אם על סנדרו רוסל יוטל עונש כבד: ברצלונה פשוט חשובה הרבה יותר מדי, ליותר מדי אנשים - מכדי שהפרשה תהפוך למשהו שייזכר כיותר מכתם קטנטן בהיסטוריה שלה. אף אחד לא ייתן לאימפריה הזאת ליפול.