חדש ומבטיח: ויליאם דוייל עם אלבום שראוי לתשומת האוזניים שלכם

האלבום שנוצר ע"י אדם אחד, ונשמע כאילו נכתב נוגן, הושר והופק כולו באותו חדר שינה. אבל רוחב היריעה והשאפתנות שלו עצומים. East India Youth הוא כינויו של ויליאם דוייל האנגלי, ואלבום הבכורה שלו כבר קיבל ביקורות מהללות ברובן, אם כי דומה שהוא מתעתע גם באוהביו. ויש בזה משהו לגמרי חיובי. דוייל הושווה לא מעט לג'יימס בלייק, בעיקר בגלל דמיון כלשהו במראה ובקול ובגלל הקטעים המופנמים יותר כאן. אבל עדיין אין לו שפה פרטית ייחודית , מקורית ומובחנת כמו לבלייק. וכאמור, קשה גם להאשים אותו במיקוד.

ההשפעות הסמי-קלאסיות שלו מזכירות קצת מלחינים כמו אריק סאטי ואמני רוק שמאליים כמו ג'ון קייל או וים מרטנס. אבל Hinterland מתנהג כמו טרק מועדוני לכל דבר, עם בנייה, התפתחות ושיאים שמתכתבים עם מינימל טכנו, ו-Dripping Down, Heaven ו-How Long הם מיני-המנונים שיכלו להרגיש בבית גם במועדון שמאופיין באלקטרוניקה מתקדמת וגם באצטדיון של רוק ותיק. בדיוק בממשק הזה הוא מזכיר יותר מכל את אנתוני גונזלס הצרפתי, האיש שהוא m83.

דוייל נהנה בינתיים מהתואר הכה טרי "אלבום הבכורה הכי טוב של 2014", לפחות כל עוד עברו בשנה רק 25 ימים. הוא נשמע כמו אמן שיכול בעתיד להתפוצץ לאלפי רסיסים מרהיבים. ומצד שני לא כל הקטעים כאן שומרים על אותה רמה, בייחוד לא היצירה שהעניקה לאלבום את שמו ומתפרסת על ארבעה חלקים ונשמעת כמו לא הרבה יותר ממחווה עתירת אהבה לעבודות של בריאן אינו משנות ה-70. מבולבלים? לפחות בכל הקטעים ששמותיהם צוינו כאן, דוייל לגמרי ראוי לתשומת האוזניים שלכם ו-Song For A Granular Piano הוא השיר הכי יפה של ג'יימס בלייק שלא כתב בלייק עצמו. זה גם הקטע שבו השירה והנגינה הפיוטיות של דויל הכי קרובות להבכיא.