אוויר ריק: האלבום החדש של וורפיינט מאכזב עם מינימום תוכן

לפני ארבע שנים, אלבום הבכורה שלהן היה מרענן ומקסים. וורפיינט הן היום ארבע מוזיקאיות מלוס אנג'לס שבזכות הבכורה ההיא והופעות שהוציאו להן שם מצוין, נחשבות לאחד הדברים הכי טובים שקרו לרוק האמריקני בעשור הנוכחי. הסקרנות לקראת אלבומן השני גבהה כשנודע שלהפקה שלו אחראי פלאד, מפיק וטכנאי ומיקסר מזהיר שבין שלל לקוחותיו הדגולים נמנו בעבר ניק קייב ויו 2, ניין אינץ' ניילז ופי ג'יי הארווי. ולמיקסים לשניים משירי האלבום אחראי מפיק על אחר, נייג'ל גודריץ', מתהילות רדיוהד ובק, אייר ופול מקרטני. והנה מגיע האלבום הנושא את שם הלהקה, ואם לצטט משפט מאד קולע מהביקורת עליו בגארדיאן הבריטי, "כניסיון זה לא רע. כתוצאה סופית זה לא טוב". הבנות החליטו לראשונה שהכתיבה לא תיעשה באופן מוקדם ובבית אלא מג'אם משותף בסטודיו, ושהצליל הלכאורה ברור שלהן יילקח למחוזות אחרים, קצת יותר דאביים, עם באסים עמוקים ועטופים במניפולציות צליליות ועם קלידים אווירתיים שמרוחים כאן כמעט לכל אורך ורוחב ועומק העבודה. יש קטעים שבהם האווירה הערפילית מייצרת קצת עניין, אבל היא כמעט נקודת הזכות היחידה כאן.

האלבום הזה נשמע בעיקר כמו אוסף אינסופי של סקיצות עם רעיונות לא משוכללים שלא באמת גומרו לרמת שירים של ממש. זה אלבום של קצת אווירה ומינימום תוכן, שברגעיו הטובים מעלה זיכרונות מתוקים מהרכבים אנגליים כמו הקוקטו טווינס ולאש. אבל קשה להמעיט בגודל האכזבה: יותר מששולטת כאן האווירה, ניכר האוויר הריק, זה שבו האסתטיקה אינה מצליחה לחפות על הריקנות. בעידן אחר בתעשיית המוזיקה היה נהוג לדבר רבות על משבר האלבום השני, שבו הרכבים נאלצים להתמודד א. עם הצלחת האלבום הראשון והזינוק לתהילה ו-ב. עם פרק הזמן הקצר יחסית לכתיבת חומרים חדשים שיתחרו באיכויות אלו שכתבו לאורך שנים עד לפריצה שלהם. לא ברור מה הוביל את הלהקה ואת האנשים סביבה לשחרור עבודה כה חלשה כמו זו, אבל היא לא באמת נשמעת כמו האלבום השני שלהן אלא כמו הסקיצות לאלבום השני שלהן. וזה כבר לא משבר פנימי אלא משבר אמון שעלול להתגלע בינן לבין המאזינים: תמורה כה זעומה לתשומת הלב שלנו היא פשוט מקוממת.