מאנשי משק בולטים לבוגדים

השאלה "מה אומרת אצלכם הכלכלה", רוצה לומר, מי שמכונים קברניטי המשק, על הפתרון למצב המלחמה המתמדת שישראל מצויה בו, עולה בשיחות עם אנשים מאירופה ומאמריקה לעתים מזומנות. מן הידועות הוא, שאינטרסים כלכליים משחקים תפקיד חשוב בהתוויית הפוליטיקה ובהשפעה על הפוליטיקאים.

אין צורך להיות מרקסיסט כדי לקבל זאת כהנחת-יסוד. לפיכך, התמיהה לגבי ישראל גדולה במיוחד. הכיצד הכלכלה הישראלית, או מי שמנהלים את המפעלים העיקריים במשק הישראלי, אינם מהווים קבוצת-לחץ שיש לה מה להגיד בענייני מלחמה ושלום? או אולי נמצאת כל הקבוצה הזאת במעגל של סחר נשק או באספקת ציוד לצה"ל, ואין לה אינטרס עדיף על כלכלת מלחמה?

התמיהה גדלה עם התפתחות המשק הישראלי מאז המהפך והמעבר אל הכלכלה הליברלית - האם זה מתיישב עם כלכלת מלחמה, עם ספרטה מודרנית, עם תקציב ביטחון ענק, שברובו אינו עונה על האינטרסים של הכלכלה האזרחית הישראלית?

השבוע ניסתה "הכלכלה" להשיב לתמיהה זו, להתנער מן הדימוי הזה, ולדבר גם בשם האינטרסים של הכלכלה הישראלית למען פוליטיקה של שלום. על רקע הוועידה בדאבוס קראו כמאה אנשי משק בולטים ל'קידום תהליך השלום, והיתרו מפני התוצאות של אי-שלום, שצל החרם על כלכלת ישראל מרחף עליו. הקצף שיצא עליהם מצד הימין הישראלי לא היה מפתיע - אין דבר שמפחיד אותו יותר משיח על שלום. גם הביקורת מצד מי שלוחמים על צדק חברתי הייתה צפויה, שכן הם רואים את ראשי הפירמידות הכלכליות כאחראים לאי-השוויון בחברה הישראלית, ובמידה לא קטנה של צדק.

לכן, לא היה בכך כדי להפתיע, שדווקא שר הכלכלה הישראלי המייצג את האינטרס של ארץ-ישראל השלמה, טען שהשלום יזיק לכלכלה ולא יועיל לה: כדי לשמור על ההתנחלויות וכדי להתעלם מהחרם הכלכלי הבינלאומי המתגבש בהתמדה בשל כלכלת השטחים הכבושים, העלה מן האוב את הסכנה שתבוא לכלכלת ישראל מטיל שתשליך מדינת פלסטין על שדה-התעופה לוד. בדבריו, הוא הפך את החוששים מן החרם למשתפי-פעולה עם החרם, לבוגדים.

העובדה, שמשלם המסים הישראלי משלם כבר זה עשור מתקציב המדינה כדי לפצות את מפעלי התעשייה של השטחים הכבושים על שאינם נכללים בהסכמי "פטור ממכס" עם השוק האירופי, אינה מן הדברים המטרידים את שר הכלכלה.

אבל כן מפתיע ומתמיה הוא שילוב הידיים, קבלת טענות של מחנה הימין כדי לתמוך בארגומנטציה של צדק חברתי. הכתב הכלכלי של ערוץ 1 יצא כהרגלו בשם דגל הצדק החברתי, בשצף-קצף נגד יוזמת השלום של העשירים וקיבל גיבוי מצד עמיתתו למאבק.

אינטרסנטים של הסקטור הביטחוני

נוסף לכך שהוא קיבל את טענת "הטיל על שדה-התעופה", הוא הרחיק לכת וטען טענה המאפיינת חברה מיליטריסטית, שאנשים שעיסוקם בכלכלה אינם אמורים להתערב בענייני ביטחון. כאילו שבשאלת השלום השיקול היחיד הוא ביטחוני, וכאילו הביטחון הוא עניינם של אנשי הצבא בלבד. נדגיש כי השלום והביטחון חשובים מכדי להפקידם בידי מה שמכונה הממסד הביטחוני. הן משום שאנשי הממסד הזה הם אינטרסנטים של הסקטור שלהם, והן משום ששדה ראייתם צר.

ההיגיון שמפעיל את הסקטור הזה מאז ראשית ימי המדינה הוא היגיון הכוח. כמעט כל פעולה היא כוחנית ומוצגת כתגובה "ציונית הולמת". לעומת זאת, אנשים שעושים עסקים, כמו החברה האזרחית בכללה, יכולים לחשוב אחרת לגמרי. ביכולתם לנסח מטרות שיהפכו את השלום לבר-השגה, זאת, בניגוד לרוב הממסד הביטחוני שאינו מאמין בכך (ראו דברי שר הביטחון הישראלי).

נכון שמי שמוגדרים כטייקונים ושאר מרוויחנים למיניהם אינם מעוררים ברובם אהדה, אבל בשל כך לשלול את מגמת התמיכה בתהליך שלום מצד מה שקרוי "הכלכלה", זה לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה.

הכותב הוא ראש מרכז קבנר, האוניברסיטה העברית