בבואינג 757 הפרטי של דאלאס מאבריקס יש מקומות קבועים: השחקנים יושבים מקדימה, המאמנים והצוות המקצועי מתמקמים בחלק האחורי יותר. למטוס הזה מתלווים כמובן גם העיתונאים שמלווים את הקבוצה. בתחילת העונה גילה גל מקל מה המקום הקבוע שלו, וליד איזה חבר נחמד הוא שובץ להעביר איתו את כל השעות הארוכות בשמיים של ארצות הברית: "אני יושב ליד מארק קיובן - יש מקומות קבועים, אז יצא שאני יושב לידו".
קיובן, אחד האנשים העשירים בארצות הברית עם הון אישי המוערך ב-2.5 מיליארד דולרים לפי "פורבס", הוא הבעלים של המאבריקס, וזה שנתן את החותמת הסופית ודחף להבאתו של מקל בקיץ לליגת הכדורסל הטובה בעולם ולהפיכתו לישראלי השני ב-NBA אחרי עמרי כספי. החלטה שכללה בין היתר הענקת חוזה מובטח לשלוש שנים (No Cut) בשווי כולל של 2.25 מיליון דולרים. אמנם חוזה בשכר מינימום במונחי ה-NBA, אבל עדיין חוזה חלומי שלשחקן אנונימי - שוב, במונחי NBA - כמו מקל, אין כמעט סיכוי להשיג.
"זה לא משהו שאתה רואה הרבה פעמים - ששחקן בא מאירופה, עושה מחנה אימונים של יומיים וישר מקבל חוזה", משחזר מקל בשיחת וידיאו ל-G השבוע. "גם מהשיחות שהיו לי עם מארק, הוא אמר לי שהוא ראה את גמר הפלייאוף נגד מכבי תל אביב ועקב אחריי. הוא ללא ספק בעלים לא קונבנציונלי. הוא בקשר עם השחקנים, תמיד מדבר בגובה העיניים. אחרי שנפצעתי הוא שלח לי הודעה 'יהיה בסדר, תחזור מהר', ואחרי הניתוח 'שמעתי שהכול עבר בסדר'. הוא מאוד חברי, מאוד דואג, זו הגדולה שלו, שגם מכיסא הבעלים הוא יודע בדיוק מה קורה בקבוצה ומה היה באימון. הוא טס איתנו למשחקים ונמצא ב-60%-70% מהמשחקים שלנו".
מארק קיובן / צלם: רויטרס
חצי שנה בתוך עונת הרוקי שלו ב-NBA, מקל מודה שהסיפור הוא אמנם "חוויה מטורפת", אבל מאוד-מאוד מורכב וקשה "בעיקר מבחינה מנטלית". אחרי שבתחילת העונה הוא נהנה מחלון הזדמנויות שאפשר לו לקבל לא מעט דקות משחק בגלל פציעות של שחקנים בעמדה שלו - כולל משחקים של מעל 20 דקות - עם החלמתם של השחקנים הפצועים הוא גילה יותר ויותר את הצד של הספסל.
בחודש האחרון מקל נדחק החוצה לגמרי מהרוטציה אחרי שנפצע בברך ונאלץ לעבור ניתוח במיניסקוס, שההחלמה שלו מוערכת בעוד שבועיים-שלושה לפחות. שבור? רחוק מזה. מבחינת מקל, 25, זה נשמע כמו עוד הזדמנות לאתגר את העמידות המנטלית המפורסמת שלו. "אני מבסוט מחצי השנה הראשונה", הוא מבהיר, "אבל אפשר לחלק את זה לכמה חלקים. בחלק הראשון של העונה, במשך 15-10 משחקים היו אצלנו חבר'ה פצועים ושיחקתי בתור רכז שני והיה ממש אחלה. היו לי הרבה משחקים טובים, היו לי דקות קבועות והייתי מאוד מבסוט. אחרי זה שיין לארקין, שהוא בחירת סיבוב ראשון בדראפט, חזר אחרי שבר בקרסול, וברגע שהוא חזר היה סוג של החלטה במערכת שנותנים לו לשחק".
- זו החלטה? בלי קשר לכמה שהיית טוב עד אז?
"כן, החלטה לגמרי. גם בגלל ההייפ מסביבו, וגם משום שבשנה שעברה הוא עשה עונה טובה במכללות. אז באמת נתנו לו את הבמה, וכל חמישה משחקים נתנו לי איזה משחק או שניים. בקטע הזה, מבחינה מנטלית היה חשוב להיות מוכן ולהראות שאני מחזיר את מה שמגיע לי. אני חושב שעשיתי את זה ממש אחלה, גם המאמנים מאוד מרוצים ממני ויש מערכת יחסים טובה מאוד. ככה עברו 25 או 30 משחקים, שבהם לא שיחקתי ארבעה-חמישה משחקים, ואז פתאום שני משחקים שהייתי מצוין נגד פורטלנד ונגד ניו אורלינס, ואז שוב לא שיחקתי ארבעה משחקים. זה משהו שאתה חייב לקבל אותו".
"בוא'נה, ג'ורדן שיחק פה"
כשמקל התחיל לפלרטט בעונה שעברה עם אופציית ה-NBA, והנחה את הסוכנים שלו לעשות הכול כדי לנסות ולדוג לו משהו בארצות הברית, זה נראה היה יומרני משהו, גם בגלל ההיסטוריה שלו. את "מבחן החובה" של הכוכב הארצישראלי של מעבר בסיר הלחץ של מכבי תל אביב הוא חתך מהר מאוד, ואחרי שליש עונה במדי הצהובים בעונת 2009/10 עזב לטובת דקות משחק בגליל גלבוע.
הוא התחיל רע את העונה בגליל, אבל סיים אותה בספרינט והצליח לזכות באליפות, כשהוא מנצח בגמר אמוציונלי את אותה מכבי תל אביב. בהמשך הייתה גיחה לעונה אחת בבנטון טרוויזו האיטלקית, שבה התקשה להשאיר חותם בעיקר בגלל פציעה; ואחר כך חזר לישראל, לטובת עוד עונת אליפות על חשבונה של מכבי תל אביב, הפעם עם מכבי חיפה. יום אחרי הזכייה בתואר, מקל, שהצטיין במשחק הגמר, כבר המריא לארצות הברית, ונגד כל הסיכויים וההערכות הדהים את עולם הכדורסל הישראלי.
מקל מתאר את ה-NBA כחוויה שלא ניתן להבין מרחוק. "עד שאתה לא חווה את זה, קשה לתאר במילים את העוצמה של הליגה הזאת", הוא אומר. "את האינטנסיביות ואת לוח הזמנים ואת איך שהליגה הזאת בנויה, גם מנטלית וגם פיזית. החודש הזה, למשל, היה לנו יום משחק, יום מנוחה, יום משחק, יום מנוחה - וככה זה כל החודש. אתה מגיע למשחק ולא יודע אם אתה הולך לשחק או לא. אין לך מושג, אין שום דפוס ברור. אתה צריך להיות כל הזמן מוכן שיקראו לך, וזה האתגר המנטלי הכי גדול - להביא את עצמך כל הזמן לרמה שאתה יכול לעלות לשחק ולהשפיע. האתגר המנטלי גדול יותר מהאתגר הפיזי".
על ההכרה שהוא משחק בליגה הטובה בעולם לצד אייקונים דוגמת לברון ג'יימס, קובי בראיינט, קווין דוראנט וחברו לקבוצה דירק נוביצקי, עולה למגרש מול עשרים אלף צופים ועוד מיליונים רבים ברחבי העולם, משחק באולמות המפורסמים ביותר - מקל מודה שלקח לו זמן עד שנפל האסימון. "אני זוכר כששיחקנו בשיקגו בתחילת העונה, אז אמרתי לעצמי שזכרתי אותי מסתכל בטלוויזיה על מייקל ג'ורדן משחק, ואני אומר לעצמי 'בואנ'ה, ג'ורדן שיחק פה', או דברים כאלו. לפעמים אתה צובט את עצמך, 'בואנ'ה, אני ב-NBA, איזה כיף'. אבל ביומיום, אחרי הריגוש של ההתחלה, אתה פחות מרגיש את זה ויותר נשאב אל הרוטינה".
לברון ג'יימס וקובי בראיינט / צלם: רויטרס
- איך מתמודדים עם אי הוודאות של משחק כן - ארבעה לא?
"אתה עובד על זה בשיחות עם עצמך. היו לי כבר הרבה רגעים כאלו עוד לפני שהגעתי לפה. כששיחקתי באיטליה חזרתי מפציעה ולא ידעתי מה קורה איתי, ובגליל בחצי השנה הראשונה כשהגעתי ממכבי לא שיחקתי; ובמכבי היה לי את זה, וגם בקולג' בשנה הראשונה בקושי שיחקתי. אלו דברים שכבר עברתי, ועכשיו עשיתי קפיצה גדולה בהתמודדות בהשוואה לפעמים הקודמות".
מקל מתאר את המלחמה על דקות משחק כחלון הזדמנויות צר שנפתח ונסגר לזמן קצר. "בליגה הזאת הרבה פעמים זה עניין של טיימינג", הוא אומר. "פתאום מגיעה פציעה של מישהו ואתה מקבל את ההזדמנות. כל החיים שלי הייתי אחד שרץ מרתון ונושם עמוק, ולוקח את הדברים בפרופורציה, ואחד כזה של דרך. זה עבד לי כל הזמן, ואני מקווה שיעבוד גם פה. זה מסוג הדברים שלא תמיד כיף, כי כולם רוצים לשחק, בטח אם הייתי טוב במשחק הקודם".
- מה הדבר שהכי הפתיע אותך ב-NBA? זה יותר קשה ממה שחשבת או פחות נורא?
"כשהגעתי, הדבר שהכי רציתי להוכיח לעצמי בהתחלה הוא שאני שייך, שאני מסוגל, שאני מתאים לליגה הזאת. ובעשרת המשחקים הראשונים הוכחתי לעצמי וראיתי שהשד לא כזה נורא. כך שאני רואה את עצמי בסיטואציה מתאימה מצליח ומשחק הרבה ונותן תפוקה. השוני הכי גדול זה האתלטיות והמהירות, הגדלים של השחקנים שונים. לחבר'ה מאירופה יש איזו תפיסה על ה-NBA שזו ליגה עם המון יכולת אישיות ופחות טקטיקה, וזה ממש לא ככה. פה קוראים לזה 'תשומת לב לפרטים הקטנים', וזה ברמה מטורפת. בגלל שאין לך זמן להתכונן יותר מדי למשחקים, אז הסקאוטינג הוא מאוד נקודתי, ואתה חייב להיות מאוד מרוכז, במיוחד בשנה הראשונה כשהכול חדש".
150 דולר ליום דמי כיס
אחת האופציות, שנראית כרגע יותר ויותר ריאלית, היא שלאור העומס בעמדת הרכז של דאלאס - ומקל כרגע הרביעי בהיררכיה - מקל ימצא את עצמו בקבוצת המילואים של דאלאס, שכמו רוב הקבוצות בליגה, מחזיקה קבוצה שמשחקת בליגת הפיתוח (D-League). ליגת מילואים שמשמשת פלטפורמה לשחקנים לצבור דקות משחק, להוריד חלודה. זו ליגה הרבה פחות נוצצת כמובן, את המטוס הפרטי מחליפות נסיעות ארוכות באוטובוס, עם שכר מקסימום של 25 אלף דולר לשחקן לעונה - מה שהופך אותה עבור הרבה שחקני NBA לסיוט בהתגלמותו.
- ליגת הפיתוח זה משהו שיושב לך בראש או שדיברו איתך עליו?
"לפני הפציעה אף אחד לא דיבר איתי על זה, אבל אני לא יודע מה יהיה. המון פעמים מאוד מקובל שכששחקן נפצע אז הוא עובר לכמה משחקים לליגת הפיתוח להתאוששות. יש אלף ואחת דוגמאות לשחקנים שירדו לכמה משחקים וחזרו".
- אני רואה משפת הגוף שלך שזה משהו שאתה לא מת עליו.
"ברור שזה משהו שאני לא רוצה שיקרה, אבל זה גם לא כזה אסון. זה לא צינוק שאין ממנו דרך חזרה, ממש לא. יום לפני המשחק נגד אורלנדו שבו נפצעתי, היה לנו יום חופש וריק (קרלייל, המאמן הראשי) קרא לי למשרד שלו, שזה משהו מאוד לא מקובל ביום חופש, ונתן לי דיסק של המון רגעים טובים שלי מהעונה. הוא אמר לי 'אני רוצה שתראה את זה', ואמר לי שיהיו לי הרבה הזדמנויות, שהוא מאוד מבסוט, ושהוא רוצה לתת לי יותר דקות. מאמנים לא נותנים סתם דיסק לשחקן עם ההיילייטס שלו.
"מצד שני, יכול להיות שאחרי הפציעה אני כן אלך לשם. לדאלאס יש קבוצה בליגת הפיתוח שנמצאת 20 דקות מכאן. אחד מהרוקיז שלנו, ריקי לידו, נמצא רוב הזמן בליגת המילואים. הוא היה שם חודש ואז חזר אלינו לשבועיים-שלושה ושיחק איתנו, ועכשיו הוא שוב חזר לשם. הוא סיפר לי ששחקן NBA שחתום על חוזה מקבל בליגת המילואים את אותם תנאים בדיוק שיש לו בחוזה - ואם החבר'ה בקבוצה בליגת הפיתוח ישנים שניים בחדר, אז אתה לפי החוזה שלך ב-NBA חייב לקבל חדר לבד, וגם את ה-150 דולר שאתה מקבל דמי כיס ליום כשאתה בדרכים. זה אותו דבר, פשוט אתה בקבוצת מילואים. יהיה בסדר. ייקח זמן, אבל נמצא את הדרך".
מאמן דאלאס מאבריקס ריק קרלייל / צלם: רויטרס
- בוא נדבר קצת ביזנס. עד כמה העניין הכלכלי הוא פקטור בהחלטות שלך בקריירה? באירופה, למשל, יכולת להרוויח השנה יותר.
"אירופה לא עניינה אותי. השנה אני אמור להרוויח כמעט 500 אלף דולר, אחר כך זה עולה ל-900 אלף ואז בעונה השלישית לסביבות מיליון דולר. כך שבשנה הזאת הייתי בוודאות מרוויח באירופה יותר, מה גם שפה יורד לי מס, ובשונה מאירופה, פה אתה משלם על הכול, דירה, אוטו - כל ההוצאות עליי. אז זה לא הקטע הכלכלי, אלא החלום. האפסייד הוא שאם זה נדבק ואתה מטביע חותם, אז אחרי שלוש שנים אתה מתוגמל ברמה כזאת שבאירופה בחיים לא תוכל להרוויח".
- ועדיין, נראה שמערכות השיקולים שלך בקריירה עד עכשיו תמיד הונחו על-ידי דקות משחק ולא כסף, גם ההחלטה לעזוב את מכבי תל אביב לפני ארבע שנים.
"נכון. תמיד השיקול שהנחה אותי הוא להגיע הכי רחוק. להגשים. גם מה כבר יכול להיות ההבדל? בארץ, למשל, ההחלטות שעשיתי היו על הבדלים של 20, 30 או 40 אלף דולר, ולא ראיתי בזה משהו ששווה ללכת בשבילו למקום שפחות מתאים לי על פני מקום שאני רואה את עצמי מתפתח בו וקופץ ממנו לשלב הבא. בסוף, הקטע המקצועי מתגמל אותך בכסף. אז לפעמים עדיף לוותר על כמה דולרים היום וזה עשוי להיות שווה את זה בסוף. סוג של השקעה".
"מתחיל מהכי למטה"
נכון לעכשיו, בתום חצי עונה, מקל שותף ב-30 מ-47 המשחקים של דאלאס, ומעמיד ממוצעים של 9.6 דקות למשחק, 2.4 נקודות ו-2.1 אסיסטים. אף שהוא מחזיק בחוזה לשלוש שנים, הוא נלחם בעוד סטטיסטיקה אכזרית: 363 שחקנים לא אמריקאים שיחקו נכון לפתיחת העונה הנוכחית ב-NBA, וכמעט שליש מהם הצליחו להחזיק עונה אחת או פחות. ובליגה שהיא כל-כך ביזנס, לכולם ברור שגם חוזה מובטח לשלוש שנים עשוי לא להחזיק ברגע האמת.
- אתה מן הסתם רואה בארץ כבר את הביקורות, מקל שוב לא שיחק וכן הלאה. קשה לקבל את זה?
"ככה זה אצלנו הישראלים. תמיד זה ככה. 'הוא לא משחק', 'הוא ככה וככה'. אני לא קורא הרבה, אבל ברגע שאתה שקט עם עצמך ואתה מרגיש שאתה עושה הכול נכון, אז דברים יגיעו. יכול להיות גם שאני אהיה פה שלוש שנים ולא ילך, אבל כל עוד אני עושה הכול, וכבר הוכחתי לעצמי גם בתקופה ששיחקתי שאני מתאים ושאני שייך, אז זה כל מה שאתה יכול לבקש מעצמך.
"מבחינת פרופורציות, אני מתחיל באמת מהכי למטה שאפשר - יש לי חוזה מינימום, לא נבחרתי בדראפט, אני לא בא עם איזה הייפ סביבי. הרבה שחקנים היו בסיטואציה הזאת, חלק הצליחו וחלק לא. מדברים איתי למשל על ג'י.ג'י באריאה, ששיחק פה ארבע-חמש שנים והתחיל כמוני עם חוזה מינימום ולא הגיע מהדראפט, ושנתיים-שלוש ראשונות הוא בקושי שיחק, ואז נתן שתי עונות שחבל על הזמן ואפילו היה רכז ראשון בסדרת גמר הפלייאוף. או מירזה טלטוביץ', שהגיע מספרד ודפק נגדנו 40 נקודות השנה - הוא משחק 20 דקות העונה, אבל בשנה שעברה שיחק 50 משחקים ו-8 דקות בממוצע למשחק.
"אצלנו בארץ, ואני לוקח את זה כסוג של מחמאה, כי רוצים שאשחק ואהיה טוב וזה נחמד, יש את הצד השני שפחות מבינים איפה אני נמצא. מבחינתי, זה הכול עניין של סבלנות, אמונה בדרך, לנשום עמוק, והדברים בעזרת השם יגיעו".
- בוא נחזור שלוש שנים אחורה. הרבה אנשים נותנים את הדוגמה שלך כמי ששינה את הקריירה שלו, כי לא הסכים להתייבש על הספסל של מכבי תל אביב. אתה חושב לפעמים מה היה קורה אם היית כמו הישראלים שקדמו לך שם ולא עוזב?
"הרבה פעמים אנחנו שואלים, וגם אני, מה היה קורה אם הייתי עושה ככה או ככה. בדיעבד אני חושב שגם אם הייתי נשאר במכבי, הייתי מוצא את הדרך בסוף, אבל נכון לאותו רגע שהחלטתי לא להישאר, זו הייתה החלטה נכונה. יכול להיות שהיא לא הוכיחה את עצמה מיד, כי לקח זמן עד שחזרה לי חדוות המשחק, אבל גם במכבי למדתי והיא נתנה לי המון. אני חושב שהתקופה במכבי עוזרת לי עכשיו. הסיטואציה שהייתה שם והסיטואציה פה דומות במונחים של איך להתנהל, להישאר חיובי ולעבוד קשה. גם אז במכבי עבדתי קשה ועשיתי את מה שצריך, רק שאז הרגשתי שלא משנה מה אני אעשה - יהיה לי קשה לקבל את הדקות, ובגלל זה עזבתי".
- אתה נמצא בקבוצה גדולה, שלקחה אליפות רק לפני שלוש עונות ושתילחם על כניסה לפלייאוף עד הרגע האחרון של העונה. אתה מרגיש את סיר הלחץ הזה, או שהריצה ב-NBA היא ארוכה יותר ואין את הפאניקה שיש נגיד במכבי מכל משחק?
"מצד אחד, חשוב לנו מאוד לעשות פלייאוף. בייחוד אחרי העונה שעברה שאחרי 10 שנים רצופות הקבוצה לא הצליחה להגיע לפלייאוף. מצד שני, כשאתה ברוטינה של משחק אחרי משחק, אז זה לא שיש פה כרייסס אחרי הפסדים ואנשים נכנסים לאבל. בליגה הזאת אין פריבילגיה לעשות את זה, כי אתה משחק היום וגם אם הפסדת, אז פחות מ-24 שעות אחר כך יש עוד משחק. וזה משהו שמאוד שונה מאירופה.
"אצלנו בישראל כשאתה מפסיד, מחנכים אותך להיכנס לסוג של אבל כזה, שאם הפסדת אז צריך עכשיו שבוע שלם לחשוב והולך להיות שבוע עם הרגשה הכי קקה עד המשחק הבא. אצלנו, כבר בגילאים צעירים אם הפסדת, אז אם אתה באותו ערב כבר באווירה יותר רגועה עם חברים וצחוקים, אז זה לא בסדר. ואם תצא לאכול אחרי הפסד, אז יכתבו 'יצא לאכול אחרי הפסד'. מה אתה אמור לעשות אחרי הפסד, לגווע ברעב? פה, לטוב ולרע, הפסדת - אתה יוצא, אוכל במסעדה טובה, מנקה את הראש ומחר כבר השמש זורחת וצריך לבוא ולתת עבודה".
דירק נוביצקי כדורסלן דאלאס מאבריקס / צלם: רויטרס
עם תיק של ג'סטין ביבר
מקל, שגם ככה מבלה את מרב הזמן שלו באולם של המאבריקס, בחר לעצמו דירה "בסגנון מגדלי YOU בתל אביב", שנמצאת שלוש דקות מהאולם. "החבר'ה היותר ותיקים, עם משפחות, גרים בבתים פרטיים", הוא מספר. "החברה הצעירים גרים יותר בדירות". מקל מתגורר בדאלאס עם בת זוגו דניאל סימס, בתו של כדורסלן העבר של מכבי תל אביב וילי סימס. ההורים פה ושם על הקו תל-אביב-דאלאס, והשבוע תגיע אליו אמו לביקור. וכמובן, יש את עמרי כספי שמשחק ביוסטון, וכל "דרבי ישראלי" כולל לפני זה פגישה וארוחת ערב משותפת של שניהם.
"הקבוצה עוזרת לך לדאוג להרבה דברים", מספק מקל הצצה אל תהליך ההתאקלמות. "אם זה מתווך של הקבוצה שלוקח אותך ממקום למקום ומראה לך בתים, ואם זה כל מיני דילים שיש לקבוצה בסוכנויות רכב. חלק מהדברים הם התפקיד של הסוכן שלך, שהוא שונה מאוד מהתפקיד של סוכן באירופה. סוכן כאן יכול לדאוג לך גם לדברים פרסומיים שיכניסו לך כסף, או לדאוג לאיזה הופעה בסוכנות רכב בשביל שיתנו לך רכב בחינם. כך שזו מערכת שכוללת גם את הקבוצה וגם את הסוכן, שעוזרת לך להיקלט".
- אתם המון בדרכים, נוסעים. עד כמה סדר היום הוא שונה ממה שהכרת?
"זה מאוד שונה. ברגע שנחתת בעיר שבה אתה משחק, אין דבר כזה ארוחות משותפות קבוצתיות, למשל. אתה מקבל 150 דולר דמי כיס לכל יום שאתה נמצא מחוץ לדאלאס, תעשה איתם מה שאתה רוצה, תאכל איפה שאתה רוצה - אתה אדון לעצמך. אומרים לך באיזה שעה להיות בבוקר למחרת על האוטובוס, ולך תעשה מה שבא לך.
"כשאתה בדרכים, אז הזמן הפנוי שיש לך זה ללכת לאיזה מסעדה טובה, או שאתה נמצא הרבה בחדר במלון ויש לך המון זמן לבד. אתה מקבל תמיד חדר לבד במלון, בשונה מאירופה, שאתה תמיד חולק חדר עם בן זוג. כך שיש לך המון זמן עם עצמך, זמן לשרוף, אם זה בסרטים, סדרות, שיחות עם חברים, אינטרנט ודברים כאלו. מנטלית זה לא קל. אחרי משחק אנחנו מיד עולים על המטוס של הקבוצה לעיר הבאה".
- תאר מה זה להיות רוקי בליגה הזאת?
"מבחינת המאמנים, אתה תמיד צריך להוכיח את עצמך, וגם כשאתה טוב, אתה עדיין רוקי. אתה עדיין צריך את הוותק כאן כדי לקבל את ההערכה. מהצד של החבר'ה בקבוצה, זה מתבטא ביותר צחוקים, וכל מיני מטלות. למשל, אצלנו לכל מי שהוא רוקי יש תיק גב שונה שהוא חייב לבוא איתו לכל משחק ולטיסות, ולכל אחד בחרו משהו אחר. אני קיבלתי תיק גב ג'סטין ביבר. לשיין לארקין, שהוא נמוך, בחרו תיק של דרדסים, ולריקי לידו הביאו תיק של הלו קיטי. אני עוד יצאתי בסדר עם ג'סטין ביבר".
- ופה נגמרת הטירונות?
"חוץ מזה, יש לכל הרוקיז סבב בינינו, שלפני כל טיסה אנחנו צריכים לעבור ברשת של פרייד צ'יקן, לפי הזמנה קבועה, ולקנות אוכל לכולם ולהביא אותו לטיסה. במשחקי חוץ אנחנו צריכים לקום יותר מוקדם ולבוא לחדר של האפסנאי ולחלק לכל השחקנים את הציוד ליד הדלתות שלהם במלון.
"מבחינת המערכת של הקבוצה, יש לשחקני השנה הראשונה והשנייה דבר שנקרא player development group, שזה אימון נוסף של יכולות אישיות שמתחיל 40-30 דקות לפני שכל הקבוצה מתחילה להתאמן. יש לנו פסיכולוג של הקבוצה והרבה פעמים יש לנו שיחות איתו מוקדם בבוקר. מעבר לזה, היחס מהמערכת ומהמאמנים בקטע של משמעת זה תמיד להיות בזמן לפני כולם, ואתה חשוף לקנסות הרבה יותר בהשוואה לשחקן ותיק. אם שחקן ותיק יאחר, אז אוקיי, בקטנה. אצלנו מאוד מקפידים".
- כבר חטפת משהו?
"לא, לא. אני ילד טוב. תמיד מגיע ראשון והולך אחרון".
כתבות
ני"ע
