יוסף סידר: הממונה על ההגבלים מנותק מהמציאות של היוצרים

מעולם לא פגשתי את הממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דיויד גילה, האחראי על ניסוח חוות-הדעת שבמחלוקת הקובעת כי אין לאשר לתל"י (חברת התמלוגים של יוצרי הקולנוע והטלוויזיה) לנהל משא-ומתן משותף בשם כל היוצרים עם גופי השידור.

קראתי שגילה הוא מומחה בעל שם בתחום ההגבלים העסקיים, ושמחקריו בתחום רשתות התקשורת יצרו הד עולמי. זה נהדר מן הסתם למי שמבקש את עצתו בתחום רשתות התקשורת. אני חושש שלתעשיית הטלוויזיה והקולנוע זה מועיל קצת פחות.

גילה לא כפר אמנם בזכאות הכותבים והבימאים לתמלוגים (בניגוד למה שמשתמע אולי מדברי המתווכחים), אבל התוצאה הסופית של עבודתו מעידה על כשל מהותי בתרגום ידיעותיו והבנת המתרחש בזירת היוצרים לטלוויזיה ולקולנוע.

נכון, על זכאותם של תסריטאים ובימאים לקבל תמלוגים בכל פעם שיצירה פרי-עטם משודרת או מנוצלת למטרות מסחריות, אין ויכוח. פרופ' גילה וגם הזכיינים מסכימים על כך באופן עקרוני.

השאלה בלב הסוגייה, כפי שגילה ניסח אותה, היא - האם תל"י, הגוף המאגד את היוצרים לשם גביית תמלוגים, רשאית לנהל משא-ומתן על גובה התמלוגים מול גופי השידור בשם כל חברי תל"י, והאם אין בכך פגיעה בעיקרון של עידוד התחרות.

חורץ את דינה של תל"י

מי ששיחק פעם מונופול, או התעצבן על חברת החשמל, או זוכר איך זה היה לחיות בעולם שבו יש רק את בזק או רק ערוץ 1, יודע שחוק ההגבלים העסקיים, שמעודד תחרות חופשית במשק, נועד לשמור על הצרכן מפני מצב שבו לנותן שירותים מסוים יש יותר מדי כוח שוק, ולכן הוא יכול להעלות מחירים, או לספק שירות גרוע, בלי לשלם על כך מחיר.

מהצד השני, החוק נועד גם להגן על בעלי עסק שמעוניינים לפעול בתחום מסוים ועלולים להיכשל רק מפני שרוב המשאבים נמצאים בידיים של חברה אחת חזקה מדי.

השאלה היא - איך כל זה מתורגם למציאות של יוצרי הטלוויזיה והקולנוע בארץ? האם חוק ההגבלים העסקיים רלבנטי במקרה הזה? כדי לענות על כך, כדאי להבין מיהו "הצרכן", מיהו "נותן השירותים", והיכן אורבת הסכנה להיווצרות מונופול.

מקריאת חוות-הדעת של גילה ניתן להסיק כי לשיטתו, הצרכן הפגיע והסחיט הם גופי השידור, מה שהופך את היוצרים ל"נותני שירותים" בריוניים. אני מבקש מגילה, רגע לפני שהוא חורץ את דינה של תל"י לאבדון, לנסות ולהתבונן שוב בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע, ובאופן שבו עיקרון התחרות בא בה לידי ביטוי.

הנה כמה נתונים לרקע מהתחום שבו אני פועל. תחום הקולנוע: במהלך עשור שלם מופקים בישראל כ-150 סרטי קולנוע, ובממוצע כ-15 סרטים בשנה. כשאני כותב "מופקים" אני מתכוון לסרטים הזוכים למימון סביר מהמוסדות הרשמיים בתעשייה (קרנות, גופי שידור) וגם לסרטים שנעשים בתנאים חובבניים כמעט, שאותם מממנים היוצרים עצמם או בני-משפחה וחברים.

הנתון הזה, גם אם הוא נמוך, הוא תוצאה הגיונית של המציאות שבה פועלים היוצרים: מדינה קטנה. תקציבים מוגבלים. קהל מצומצם. אלה הם תנאי המגרש, ועם זה אנחנו משתדלים לחיות. בקושי.

אבל הנתון הדרמטי יותר הוא שבכל שנה מוגשים לקרנות השונות האמונות על הפקת סרטי קולנוע, ולגופי השידור, כ-350 תסריטים (!). 350 תסריטים שמתוכם מופקים רק 15(!) בשנה. כלומר, על פני עשור שנים הולכים ומצטברים אלפי פרויקטים שמחפשים מימון.

מאחורי המספר המרשים הזה שאפשר להתגאות בו, כי הוא מצביע על רוח יצירה ואמביציה אמנותית חסרת מעצורים והיגיון, יש אלפי תסריטאים ובימאים שמודעים לסטטיסטיקה הנוראית, ובכל זאת מוכנים לשים את גורלם בכפות ידי הלקטורים, שצריכים לערוך את הסלקציה הבלתי אפשרית.

וכך, בערך אחד מ-20 תסריטים שנכתבים מגיע למסך הקולנוע. ומה עושים 19 היוצרים הנותרים והמאוכזבים שהשקיעו שנים בעבודה על התסריט שלהם? הם ממשיכים לכתוב, ממשיכים לפתח רעיונות, ממשיכים לנסות להגשים את חלומם ולהביא את הסיפור שלהם למסך בכל דרך אפשרית.

וכדי "לסבך" עוד יותר את מורכבות התמונה, נודה גם בנתון העצוב הבא: מתוך 150 הסרטים שמופקים על פני עשור, כמעט אף סרט לא הופך לרווחי עבור היוצרים שלו. משנת 2000 ועד שנת 2014 הוצגו פחות מ-10 סרטים ישראליים שייחשבו לרווחיים מבחינה כלכלית. וכשזה קורה, ליוצר מתברר פתאום שיש לו הרבה יותר שותפים ממה שהוא תיאר לעצמו בשעה שעמל על התסריט, בחדר עבודה מאולתר, בדירתו השכורה.

תחום הטלוויזיה: במגרש של יוצרי הטלוויזיה, הסטטיסטיקה קצת יותר טובה, אבל גם שם היחס בין כמות האנשים ששואפים לכתוב ולביים באופן מקצועי, ובין הזדמנויות התעסוקה, הוא יחס מגוחך שלא מאפשר תכנון לטווח ארוך - לא לאמן שרוצה לקבל במה להתבטא בה, ולא לאיש המקצוע שרוצה להתפרנס. מאחורי כל בר-מזל שמצליח למצוא תעסוקה עקבית בתחום, יש מאות אנשים צעירים בתחילת דרכם שמוכנים לעבוד כמעט בחינם. העיקר למצוא דריסת-רגל בתעשייה.

המצב הזה חושף את היוצרים לניצול מובנה של גופי השידור השונים, ואפילו של קרנות הקולנוע. כשיש היצע רב כל-כך של תסריטים ושל יוצרים שמעוניינים לעבוד, גופי השידור יכולים להרשות לעצמם לשלם שכר-רעב, וגרוע מזה - לזלזל בחיוניות של היוצרים.

התוצאה של כל זה היא ברורה ועגומה: כשיש כל-כך מעט הזדמנויות, היוצרים עצמם מתחרים ביניהם על כל גרגיר, מתנפלים בשארית כוחותיהם על כל פירור מימון מזדמן. הם יודעים היטב, כמו אמנים בכל העולם, שכדי להצדיק את הבמה שניתנת להם, הם צריכים לעבוד מאוד-מאוד קשה. לשרוד בתנאי תחרות לא שפויים. ולקוות שיצליחו להרים את הראש ולבלוט מעל האחרים. זה טבעו של התחום. לטוב ולרע.

ועכשיו חזרה להמלצת הממונה. פרופ' גילה מבקש למנוע מתל"י לשאת-ולתת בשם חלק הארי של היוצרים, מתוך אמונה כי פיצולם יעודד את התחרות בין היוצרים עצמם, ועל-ידי כך ישפר את עמדת המיקוח של "המשתמשים בשירותים", הם גופי השידור.

במילים אחרות, הממונה מבקש להגן על גופי השידור מול היווצרות ריכוז כוח בידי היוצרים, שלכאורה אינם מתחרים מספיק זה בזה.

כשאומרים את הדברים האלה בקול רם, זה נשמע כל-כך מגוחך, כל-כך מנותק מהמציאות, שקשה להאמין שאכן זוהי המלצה רצינית של האיש שממונה על עידוד תחרות הוגנת.

תל"י היא ועד עובדים

האם גילה מאמין באמת שיש ליוצרים, כיחידים או כגוף מאוגד, כוח כלשהו במשוואה הזאת? האם גילה חושב באמת שיש צורך לעודד תחרות בין יוצרים מעבר לתחרות הקיצונית שקיימת מעצם טבעו של תחום עיסוקנו? האם גילה עיוור לסכנה ההפוכה שמאיימת על התחרות בתחום הקולנוע והטלוויזיה - שריכוז הכוח שקיים בידי גופי השידור, מנצל לרעה את התחרות הטבעית שקיימת ממילא בין יוצרים שמוכנים לעשות הכול על מנת שהיצירה שלהם תקבל במה?

אני לא מכיר את פרופ' גילה, ולכן אין לי תשובות. אבל נדמה לי שהממונה גם לא מכיר אותנו, היוצרים.

אם יש הכרח (ואני לא בטוח שיש) להחיל את תבניות החוק למניעת מונופול על תעשיית הקולנוע והטלוויזיה, אז אני הייתי מציע לאמץ דווקא את ההגדרות הבאות: הצרכן, אותו "משתמש" שיש להגן עליו, הוא הקהל שרוצה וזכאי ליהנות מיצירה ישראלית מגוונת ואיכותית. "נותני השירותים" הם כל אותם פרטים המרכיבים את מערך ההפקה: החל מהיזם, דרך התסריטאי, הבמאי והמפיק, ועד המממנים ומשדרי התוכן. כולם כמקשה אחת. כלומר, צריך לראות את התסריטאים ואת הבימאים כפועלים פשוטים במפעל שאותו מנהלים הגופים המשדרים.

התפקיד של תל"י במערך הזה הוא למנוע מההנהלה, קרי הגופים המשדרים, לנצל לרעה את התחרות שיש בין היוצרים ובין עצמם. ובמילים אחרות, תל"י היא פשוט ועד עובדים.

אם אלה ההגדרות, התחרות שיש בין היוצרים ובין עצמם אינה רלבנטית כלל לאחריות הממונה על ההגבלים העסקיים. ואם יש בתעשייה הזאת סכנה למונופול שעשויה לעניין בכל זאת את רשות ההגבלים, הרי שהחשש הזה נוגע לתחרות שקיימת או לא קיימת מספיק, בין גופי השידור השונים.

■ הכותב הוא במאי ותסריטאי קולנוע.