1. באחד ממוצאי שבת האחרונים, בשעות הערב המאוחרות, הפצירה בנו בת הזוג להעיף מבט לכמה רגעים בתוכנית טלוויזיה שבדיוק רצה על המרקע. "רוצים הביתה", שמה של התוכנית, שבסופו של דבר ריתקה אותנו ליותר מכמה רגעים, עד סופה, והותירה אותנו פעורי פה. התקשינו להאמין למראה עינינו: "רוצים הביתה" היא מעין תוכנית ריאליטי, ששמה לעצמה מטרה לממש לזוגות צעירים את חלום הדירה שלהם - בין אם דירה חדשה מקבלן או דירה יד שנייה.
הדרך לגיהינום הדירה במחיר המנופח, מתברר, רצופה כוונות טובות. התוכנית מקציבה 48 שעות להשגת היעד הנכסף, ובאותן 48 שעות אינטנסיביות "משדכת" התוכנית לזוג כמה נכסים, בהתאם לתקציב שהעמיד בתחילתה. בסוף התוכנית, "משדכים" לזוג בנקאי ועורך דין כדי שיסגרו עניין. אם סגרו - מה טוב, יקבלו פרס. אם לא - אז לא. שוב, הכוונות נהדרות, אבל התוצאה, המסרים - הו, איזו מדינה זו שגם תוכניות הטלוויזיה שלה שותפות בתדלוק בועת הנדל"ן.
הזוג שבו צפינו התחיל עם תקציב של 1.3 מיליון שקל ולבסוף סגר על דירה חדשה ב-1.4 מיליון שקל. ההון העצמי שלהם עמד על כ-270 אלף שקל בלבד, ובגלל ההגבלות החדשות של בנק ישראל שלא מתיר מימון של יותר מ-75% מעלות הנכס, הם נאלצו לגרד את יתרת ההון העצמי מההורים ומהמשפחה.
התדהמה הובילה אותנו לצפות גם בפרק הבא, שבו זוג צעיר אחר הקציב גם הוא 1.3 מיליון שקל לדירת חלומותיהם והתאהב בדירה שעלתה 1.6 מיליון שקל, ועוד אחרי הנחה נדיבה של 150 אלף שקל. הונם העצמי של הצעירים עמד על 200 אלף שקל בלבד, והתמונה שנצרבה בנו יותר מכול היא זו שבה הצעירה מנסה לגרד מאביה עוד כמה עשרות אלפי שקלים כדי להשלים את יתרת ההון העצמי, בהתאם למגבלות, ונקרעת בין הפנטזיה שלה על דירה לבין העול שהיא גוזרת על אביה, כי הרי מה לא יעשו ההורים כדי להקל על ילדיהם.
העסקה לא הסתייעה וטוב שכך, אבל התמונה שעלתה משני הפרקים הייתה עגומה - תמונת מראה של שוק הדיור הישראלי, של שוק התעסוקה הישראלי, של הזוגות הצעירים בישראל ובעצם של כל המשפחות הישראליות, ההורים שעוזרים וההורים שעוד יידרשו לעזור בעתיד. ראינו שם זוגות צעירים המותחים את עצמם עד קצה גבול יכולתם ומעבר לזה כדי לממש את חלום הבעלות על גוש בטון; ראינו צעירים שמשתעבדים לכל החיים, שלוקחים משכנתה של יותר ממיליון שקל; ראינו צעירים שגוזרים על עצמם בלית ברירה מלחמת הישרדות עד ערוב ימיהם; ראינו צעירים שלא מסבירים להם די הצורך את הסיכונים שבירידת מחירי הדירות, את הסיכונים שבעליית הריבית, את הסיכונים שבהתחייבות כה כבדה; ראינו צעירים שהמדינה, בפועל, מאמללת אותם בלי שהם יהיה כלל מודעים לכך; ראינו צעירים שהמדינה מוציאה להם את הנשמה, שנשאבים בעל כורחם לבועת הנדל"ן ולמסך הטלוויזיה רק כדי לממש את מושא חלומותיהם; ראינו את החששות, את הדמעות ואת השמחה כביכול כשהעסקה יצאה לדרך; ראינו את הדור המשועבד, את הדור הנשחק, את הדור ששורד מיום ליום, ושאלנו את עצמנו למה זה מגיע לו ומה המדינה יכולה לעשות כדי להפסיק לשלוח אותו לתוכניות טלוויזיה לממש חלום של דירה במיליון וחצי של עם הון עצמי של 200 אלף.
2. "ישראל מוציאה מעצמה את הנשמה ומוכרת את נשמתה", זו הייתה המסקנה העגומה ששמענו באחרונה מאחד המנהלים המוכשרים והוותיקים במשק הישראלי, מנהל עם ניסיון רב שנים. תכף נראה למה הוא מתכוון, אבל לפני זה קצת רקע. הבעיה הכי גדולה במשק הישראלי היא בעיית השכר - השכר פה נמוך ועלוב מדי. אותו דור שמשתעבד ברכישת דירה במחיר מנופח כבול אליה עד ערוב ימיו בעיקר בגלל כושר ההשתכרות שלו. כושר ההשתכרות הולך ונשחק כי אין במשק מספיק משרות איכותיות עם שכר הוגן ואין מספיק אכיפה ורגולציה שירסנו את שחיקת השכר הנמוך ממילא. בישראל יש יותר מדי משרות לא איכותיות, עם פריון נמוך כביכול במתאם עם שכר נמוך. במקביל, יש פחות מדי משרות איכותיות עם פריון גבוה ושכר גבוה והוא נמצא בעיקר בתעשיית ההיי-טק, שחלקה בשוק העבודה קטן יחסית. חוסר האיזון הזה הוא שורש כל רע.
הוויכוחים הכלכליים בישראל נוקבים מאוד ונעים בדרך כלל סביב אותה מנטרה על חלוקת העוגה: למי מגיע יותר, למי מגיע פחות: לחרדים, למתנחלים, לחברות הגדולות, למערכת הביטחון, למעמד הביניים, לשכבות החלשות או לעשירים, למה להם כן ולנו לא. אלו ויכוחים חשובים והכרחיים, אבל הם מפספסים במידה רבה את התמונה הגדולה. מרבים לדבר על חלוקה לא נכונה של העוגה, אבל ממעטים לדבר על הדרכים להגדלת העוגה. הגדלת העוגה היא תוצאה ישירה של מכירת מוצרים ושירותים חדשניים החוצה, כלומר, יצוא. והגדלת היצוא היא, בין היתר, אחת הדרכים להרחיב את היצע המשרות האיכותיות בישראל ולהעלות באופן משמעותי את השכר החציוני והממוצע. הגדלת היצוא, בבסיס, משמעותה קודם כול השקעה במחקר ובפיתוח, והשקעה במחקר ובפיתוח והשקעות בכלל הן הבסיס של כל כלכלה בריאה וחפצת חיים.
שימו לב לגרפים המצורפים, שלושתם משקפים דבר אחד בולט: לייצור התעשייתי יש השפעה מכריעה ודומיננטית מאוד על היצוא, החדשנות, הגידול בפריון (ואפשר להניח שגם על השכר) ועל ההוצאה על מו"פ. לכן מדינה שרוצה להגדיל את העוגה ולהפסיק לריב על חלוקתה חייבת להתמקד בכמה תעשיות מובילות שיקפיצו אותה קדימה, כי הישענות מוגזמת על שירותים לא תביא אותנו לשום מקום.
כשאותו מנהל דיבר על מכירת נשמתה של ישראל הוא התכוון ב"נשמה", ל"תעשייה הישראלית". בסופו של דבר, ישראל הצטיינה בדבר אחד בולט ב-20 השנים האחרונות: בלמכור את נשמתה ולמכור את הידע שלה החוצה. אל תבינו אותנו לא נכון: האקזיטים המרובים הם מבורכים ויוצרים פה תשתית נהדרת וכר פורה של חברות ענק לעוד ועוד השקעות, אבל בסופו של דבר מדובר בהשכרה של מוחות ישראליים בשיטת הקוסט פלוס. כלומר, גוגל, אפל וחברות נוספות שוכרות מוחות ישראליים, משלמות להם פה היטב, אבל התעשייה עצמה והיצוא הנגזר ממנה לא נמצאים כאן (לרוב, גם המס על הפעילות המקומית נעלם מפה). יוצאים מן הכלל הן אינטל ו-HP (אינדיגו), שיצרו פה בסיסי ייצור תעשייתיים גדולים.
איך עושים את זה ובאילו תעשיות מתקדמות? זו השאלה הגדולה, אבל הכול נמצא כאן: המוחות, החדשנות, וכן, אפילו הכסף. בהמשך כמה מספרים שימחישו עד כמה גדול הפספוס.
3. 30 מיליארד דולר, זה היקף המכירות השנתי של תרופות שהומצאו בישראל, רק כ-6-7 מיליארד מהם נובעים מתרופות שפותחו בישראל והרבה פחות מזה גם יוצר כאן (בעיקר קופקסון). צריך להבין, תעשיית התרופות היא בעלת חסמים גבוהים במיוחד. פיתוח תרופות אתיות הוא תהליך שצורך המון-המון זמן, המון-המון סבלנות, המון-המון כסף והמון-המון כישלונות, אבל כשהוא מצליח הרווח הוא אדיר - הן לתעשייה, הן לעובדים והן למדינה (בתנאי שמשלמים איזשהו מס).
פייזר, למשל, מכרה בשיאה את הליפיטור (תרופה מאוד פופולרית למניעת כולסטרול ושומנים בדם) בהיקף של כ-11 מיליארד דולר והרוויחה על התרופה כ-9 מיליארד דולר, עד שנכנסה כמובן התחרות הגנרית. לבד מכסף, צריך גם הרבה ניסיון וכוח שיווקי, וזו הסיבה שרוב הפיתוחים עוברים בשלב כלשהו לחברות תרופות ענק כמו פייזר ומרק. הרווח האדיר מתרופות שהומצאו בישראל הגיע ברובו לאותן חברות ענק שעטו עליו ולמספר מאוד מצומצם של פרופסורים וחברות ידע, בעיקר במכון ויצמן.
800 מיליארד שקל, פחות או יותר, זה מאגר החסכונות הפנסיוניים של הציבור הישראלי. קופות גמל, קרנות השתלמות, ביטוחי מנהלים, קרנות פנסיה וכדומה. זה כסף שגדל בצורה מבהילה: מדי שנה מצטרפים כ-40-50 מיליארד שקל נטו למאגר האדיר הזה. כמה אחוזים ממנו מסייע, תומך או מושקע בתעשיית ההיי-טק או הביומד או הציוד הרפואי? קרוב לכלום. הסיבות לכך אינן חשובות כרגע, אבל נדמה לנו שכל ישראלי היה מסכים שכמה אחוזים בודדים מהחיסכון הפנסיוני שלו היה מושקע בתעשיות שעשויות להניב רווח אדיר בטווח הארוך. יהיו כמובן כישלונות, יהיו כמובן מחיקות של כסף, אבל אם הכסף הולך פייפן, אז לפחות שילך לפיתוחים ולא לקרקעות, מאכערים ודברים מוזרים אחרים במזרח אירופה או בארצות אקזוטיות אחרות. אם הוא נשרף, אז לפחות שיתרום לתעסוקה, שיתרום לחדשנות, שיתרום למחקר ולפיתוח. כל ישראלי היה מוכן שזה יהיה הדיל.
איך עושים את החיבור הזה בין הממשלה, הסקטור הפרטי והכסף הפנסיוני - זו שאלה טובה, אבל כל המרכיבים הללו נמצאים פה, צריך רק לחבר ביניהם וצריך רק להגדיר באילו תעשיות להתמקד (תרופות, ציוד רפואי, אגרו-כימיה, גז טבעי, קלינטק ועוד).
4. מדי פעם אנחנו קוראים מאמרים שקוראים לישראל ללמוד ממה שקורה במדינות אחרות מוצלחות. תלמדו מסינגפור, תלמדו משבדיה, תלמדו מהולנד, תלמדו ממדינה זו או אחרת. כל מדינה היא סיפור בפני עצמו, אבל ישראל יכולה להיות ישראל. היא יכולה למשוך מרכזי מו"פ זרים ובמקביל גם לפתח תעשיות חדשניות. אירלנד התבססה על משיכת משקיעים זרים בכל מחיר, עם הטבות מס נדיבות מאוד; הולנד הפכה שער ליבשת אירופה ולצומת דרכים מרכזי ואטרקטיבי ולמרכז לוגיסטי. כל מדינה והבידול שלה.
אם מדברים על תרופות, אז המטרה היא שתפעל בישראל אחת מאותן חברות ענק, כדי שגם כשעושים רישוי למוצרים, הפיתוח וכמובן הייצור יהיה בארץ. אם כבר חולמים להיות בתחום התרופות כמו מדינות אחרות, אז החלום צריך לקחת אותנו לשווייץ ולדנמרק. בחלום הזה יפעלו שתי חברות תרופות גדולות שיוכלו לרכוש חלק מהפיתוחים החדשים שלהן בארץ, ימשיכו לפתחן עד האישור המיוחל ויקימו את המפעלים בישראל (בדיוק כמו הקופקסון, וכן, אפשר גם עם הטבות המס, בתנאי שהמדינה תבין מה היא נותנת ומה היא מקבלת בתמורה, והדגש הוא על תעסוקה איכותית).
טבע, חברת התרופות הגדולה פה, התחילה והצליחה מאוד בגנריקה, ואחרי ההצלחה האדירה עם הקופקסון ניסתה לעשות גם וגם. בתקופתו של ג'רמי לוין היא צמצמה באופן משמעותי את הפעילות האינובטיבית שלה (פיתוח תרופות מקור) ואת ההשקעה שלה במוצרים ישראליים בפרט. בשווייץ, למשל, שדי דומה לנו בגודל ובאוכלוסייה, יש שתי חברות תרופות ענקיות - רוש ונוברטיס. גם בדנמרק יש שתי חברות תרופות, אמנם פחות ענקיות אבל בהחלט מתאימות לאופי של ישראל - נובו-נורדיסק ולונדבק.
איך זה קרה? בשווייץ, התשובה הרבה פחות רלוונטית לישראל; מדובר במסורת שנבנתה במשך תקופה ארוכה מאוד. רוש ונוברטיס היו חברות כימיה גדולות לפני שנכנסו לתחום התרופות. בדנמרק, התשובה מתאימה הרבה יותר לישראל: הרבה מיקוד, וכן, גם הרבה מזל, אותו רכיב שצריך להביא בחשבון בכל עסק. נובו-נורדיסק פועלת בתחום הסוכרת ומחלות דומות, לונדבק בתחום המוח. אם דנמרק בנתה תעשיית תרופות משגשגת, אין סיבה שישראל, שממנה יצאו תרופות המוכרות ב-30 מיליארד דולר, לא תעשה זאת. שוב, יש פה הכול, למרות הנבואות השחורות על בריחת המוחות ושחיקת המדע.
זו הבחירה האמיתית של המדינה: להוציא את הנשמה לצעיריה, למכור את נשמתה ואת הידע שלה לחו"ל או לנסות לשמר פה משהו מהנשמה הזאת.
תעשיה
הנשמה יוצאת / איור: גיל גיבלי
eli@globes.co.il
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
