זקוקים לטיפול

מנכ"ל התאחדות המלונות שמואל צוראל, סיפר ביום חמישי האחרון ב"כנס השנתי ליחסי עבודה" באילת, שמארגנים במשותף ההסתדרות ונשיאות הארגונים הכלכליים, כי "בכל הארגון של הכנס הזה הגענו רק להסכמה מלאה אחת ללא ויכוחים, וזה על כך שיו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג (העבודה) ינאם כאן".

ומה היה לח"כ הרצוג לומר על היחסים בין ראשי ההסתדרות לראשי המעסיקים? "במקום לשלב ידיים אתם מתנגחים זה בזה. אני מציע שתלכו לפסיכולוג".

הצעתו של הרצוג הלכה ונשמעה הגיונית ככל שהדקות עברו, וככל שהשושבינים של הכנס החליפו עקיצות הדדיות, חלקן מעודנות וחלקן כמו אגרוף לפרצוף בלי הכנה מוקדמת.

וכך לדוגמה אמר יו"ר ההסתדרות עופר עיני לנשיא התאחדות התעשיינים ויו"ר נשיאות הארגונים הכלכליים, צביקה אורן: "לצערי צביקה, אתה עוד מעט שלוש שנים בתפקיד ועדיין לא ראיתי איך נראית החתימה שלך". עיני סיפר גם על הצלחת הקמפיין שהשיקה ההסתדרות לעידוד ההתאגדות, בהובלת הפרזנטורית צופית גרנט; ואילו אורן תמה-שאל: "להביא שחקנית ולהציג אותנו כקלגסים? מה זה נותן?"

מנכ"ל התאחדות התעשיינים, אמיר חייק, הציג מונולוג תקיף נגד ההסתדרות, כשהשורה התחתונה שלו היא שצדק חברתי מתחיל בזה שלמעסיק יהיה כסף לשלם משכורת לעובד שלו, וזו בראש ובראשונה צריכה להיות הדאגה של ההסתדרות.

חייק שאל: "איפה אתם כשהרגולציה קורעת לנו את הצורה? איפה אתם כשמקימים 55 תאגידי-מים מיותרים ושמנים? איפה אתם במחירי הארנונה או כשמעכבים את הזרמת הגז הטבעי ושמים לנו רגליים?"

חייק לא עצר לרגע; וככה זה נמשך עוד ועוד. עיני מצידו השיב, כמובן, בעקיצה נוספת: "לא הייתי כאן במהלך הנאום של חייק, אבל לפי מה ששמעתי אני מבין שההסתדרות צריכה לדאוג פה לכל דבר, גם לארנונה ולמים". יו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, אבי ניסנקורן, הוסיף כי המעסיקים נוטים להתלונן על ריבוי חוקי עבודה, אבל שוכחים שבעל ההון הוא לעולם החזק, והעובד הוא החלש.

לא כל מעסיק הוא בעל הון

הבעיה היא, אם נשחק לרגע את הפסיכולוג (שהם צריכים אותו), ששני הצדדים צודקים. בעל ההון תמיד חזק מהעובד, והבכי של ארגוני המעסיקים נשמע לעתים כספורט הלאומי החדש; אבל צודק צביקה אורן שהזכיר כי לא כל מעסיק הוא בעל הון, אפילו הוא לא - כאחד שבגיל 67 עדיין משלם משכנתא, כי נטל הלוואות כדי להקים מפעל בנגב.

וצודק גם עיני כשהוא מרים גבה כשמצפים ממנו לדאוג למחירי המים; עיני צדק גם כשהוא אמר בכנס, כי שיתוף-הפעולה הזה שחייק דיבר עליו, ההתגייסות של שני הצדדים לטובת אינטרסים משותפים, הייתה בעבר טריוויאלית.

בתקופתו של שרגא ברוש כנשיא התאחדות התעשיינים ויו"ר נשיאות הארגונים הכלכליים, נלחם עיני את המלחמות של ברוש, וברוש נלחם את המלחמות של עיני. אבל גם בזוגיות הנדירה ההיא הייתה בעיה, ואת המחיר שלה משלמים גם בהסתדרות וגם בצד של המעסיקים.

הזוגיות ההיא נתפסה אצל המעסיקים כבלתי מאוזנת, ככזו שמשרתת בעיקר את העובדים על-חשבון העסקים. זה יצר תסיסה עזה "בשטח", וצביקה אורן, תת-אלוף במיל', החליט שהוא לא מפקיר, לשיטתו, את השטח יותר. הוא מוכן לאמץ מחדש את מודל "השולחן העגול" שסביבו יושבים נציגי המעסיקים, ההסתדרות והממשלה, אבל מתנגד לכך שההליכה אל השולחן תחייב הסכמה מראש עם ההסתדרות על כל נושא שנידון.

"נשב, נתווכח, פעם נסכים עם הממשלה ופעם נתנגד. פעם אנחנו נפסיד ופעם אתם", הוא מציע. נראה כי ביחס למצב הקיים, בשעה שהיחסים העכורים בין המעסיקים להסתדרות רק משחקים לטובת הממשלה, המודל של אורן עדיף מלא כלום. עצם הדיאלוג עשוי ליצור את הדינמיקה הנכונה, וממילא ברבים מהנושאים ההסתדרות והמעסיקים חולקים יחדיו אינטרס משותף ומובהק.

כדי שזה יקרה, אורן צריך באותה מידה להפסיק לצפות מההסתדרות להסכים למודל שיבטל בפועל את פסיקת בית-הדין הארצי לעבודה בעניין חופש ההתאגדות, או לבקר אותה על עצם העובדה שהיא השיקה קמפיין בתחום שהוא הלחם-והחמאה שלה.

חופש ההתאגדות נמצא כעת על שולחנו של בג"ץ - רצוי שהמעסיקים והעובדים יביטו עתה אל האתגרים הבאים שעומדים בפניהם.