עבודה או משפחה?

העבודה היא גורם אינטנסיבי בחיינו. גם המשפחה היא גורם אינטנסיבי בחיינו. שניהם יחד - משימה בלתי אפשרית, כפי שמראה הסקר של ויצו והשדולה להורות בעידן של קריירה.

זהו מרדף יומיומי מורט ומתיש יותר מכל ג'וב תובעני שאי פעם לקחתם על עצמכם, ולא יועילו גם אלף עצות שחוקות לניהול זמן:

"לתעדף, לתעדף, לתעדף"

אומרים לנו לתעדף בנוקשות, להיפטר מ"תסמונת המענה המהיר והמידי" שגורמת לנו לנסות לרצות כל לקוח ומנהל בכל זמן נתון, לטפל בדחיינות, ושוב לתעדף. משימות דחופות וחשובות - עכשיו, משימות פחות דחופות - בסוף היום או מחר.

אז אומרים. רוב התרבויות הארגוניות שאני מכירה היום כבר חיות ונושמות "אינסטנט". תרבויות נורמליות לגמרי, שבהן תמוה עד לא חוקי לא להשיב למייל שזה עתה הגיע. ולא יעזור כלום - גם אם נגדיר משימה אחת כדחופה וחשובה, עוד רגע יגיע עוד מייל ששולחו יצפה למענה מידי, או שהמנהל ייכנס לחדר במבט של "תעזוב הכל ותבדוק לי את זה", או ששוב תנחת ישיבה משום מקום שתימשך לעד.

במציאות שהקצב של חיינו מכתיב היום, אנחנו יכולים לתעדף עד מחרתיים, ולהמשיך לצאת מהמשרד עם הלשון בחוץ ולנדנד פעוט תוך כדי שליחת עוד מייל מהסמארטפון. תעדוף - כוסות רוח למת.

מה כן אפשר לעשות? עם כל העצב שבדבר, לתעדף מה יותר חשוב: להיות מצוין בעבודה, או להיות מצוין כהורה. בעולם שבו כמעט שאי אפשר לממש רק את אחד מאלה, אפשר עוד פחות לממש את שניהם גם יחד.

"להיגמל מהוורקוהוליזם"

תיאורטית, עובדים שמכורים לעבודה הם לא באמת מתנה למעסיקים. בעיקרון, הם אינם העובדים המושלמים שהם מייחלים להיות. הם לרוב אלה שמוותרים על חייהם הפרטיים ונתפסים כאנשים נוירוטיים על ידי חבריהם לעבודה ומנהליהם. חלקם מתנהגים כקדושים מעונים, ומסננים ללא הרף "יש לי המון עבודה" בנוסחים שונים. וגם את זה, בניגוד מוחלט לתחושתם, הקולגות והמנהלים לא מחבבים כלל.

אולם בפועל, אנחנו מצויים בעיצומה של תקופה שבה יש עודף היצע של עובדים טובים למול מלאי משרות מוגבל ביותר. בשוק כזה, המעסיקים צריכים לבחור בין ה"מאוזנים" לוורקוהוליקים, וברור במי הם בוחרים. מתוך חמש מודעות דרושים, בארבע מודעות מצוין ש"נדרשת נכונות" למשהו: לנסיעות לחו"ל, לשעות נוספות, לעבודה בימי שישי לסירוגין. מתוך חמש מודעות דרושים, ארבע מודעות נמחקות על ידי אם בישראל.

לכן, להמליץ לעובדים להיפטר מהוורקוהוליקיות - זה עוד סיסמה ריקה שעושה להם שירות דב. נכון, ידוע שוורקוהוליזם, שמשמעו עומס רב מדי, לזמן רב מדי, דרישות עבודה גבוהות ולוח זמנים צפוף, בלי הפסקה מעת לעת, גורמים בסופו של דבר לחרדה, לדיכאון או לחולי, או לכל אלה יחד. אבל כל החולי הזה, מבחינת המעסיק, עדיף בהרבה מחולי של ילד שמצריך היעדרות של אם אחת לשבועיים-שלושה.

"להיפטר מהפרפקציוניזם, ללמוד להגיד לא"

עוד עצת אחיתופל נפוצה היא "דעו לסרב לעתים". לא חייבים להסכים להכל, לא חייבים לקחת כל פרויקט או לקוח, גם בקשות מהסביבה או הזדמנויות עסקיות יש לתעדף.

זה לא ריאלי. עובד לא יכול לסרב לבקשות מהמנהל, בוודאי לא בתקופה של האטה בשוק ופיטורים מאיימים. בדומה לכך, מנהל לא יכול לבקש מלקוח חדש שיחכה עד שיסיים פרויקט אחד ויתפנה בשבילו. בקשה כזאת משמעה איבוד הלקוח, שיפנה למתחרה.

מי שיכול להרשות לעצמו להאציל סמכויות זכה. אך לא לכל עובד יש רשת תמיכה שתמיד זמינה לרשותו, ולא לכולם יש די סמכויות כדי להאציל סמכויות ומשימות. הקולגות שאפשר לבקש מהם עזרה עסוקים גם הם, וחברים ככל שיהיו - הם המתחרים הכי גדולים של חבריהם לעבודה בימים אלה.

בסופו של דבר, גם אם לא יודו בכך, המנהלים מצפים שעובדיהם יהיו מסוגלים לעשות הכל, הכי טוב שאפשר (רובם מצפים זאת גם מעצמם), והלקוחות מצפים לכך עוד פי כמה.

אז מה כן? לבחור

לא נשאר הרבה לעשות בסוגיה המורכבת הזאת. המודעות לנושא האיזון בין העבודה לחיים הפרטיים עלתה בשנים האחרונות, ונראה כי ישנם ניצנים של שינוי, אך עד שאלה יפרחו וילבלבו המציאות תמשיך להכות, ויפוטרו עוד אלפים סביבנו, ביניהם החברים הכי טובים שלנו, שלא הצליחו לתמרן, שהפסיקו להיות פרפקציוניסטיים, שלמדו להגיד לא, ושתִעדפו לא כמו שהבוס ציפה שיתעדפו.

בנימת ייאוש זו, הדבר היחיד שנותר לעשות הוא להציב ציפיות ריאליות. להפסיק להאמין למחשבות כגון "אצליח בקריירה ואהיה איש משפחה ובן זוג למופת גם יחד". בפעם האחרונה שבדקתי, היה רק סופר מן אחד.

יעל מהודר היא יועצת ארגונית. מאמריה מבוססים על הידע והניסיון שרכשה בתהליכי ייעוץ ופיתוח מנהלים בארגוני הייטק ותעשייה, ולאנשים פרטיים. המאמרים מיועדים להעשרה, אינם תחליף לייעוץ מקצועי ואישי המתאים למידותיו של כל אדם ואדם, ואין להתייחס אליהם ככאלה. פרטי הסיפורים האישיים טושטשו לשמירת פרטיות מושאיהם. פניות ליעל מהודר אפשר לשלוח לדוא"ל yaelmehoudar@gmail.com, ואפשר לפנות אליה גם בפייסבוק.