דון בנימין ומלחמתו במטריות

במופע האור-קולי "חזון בנימין", הגיבור תמיד עומד בפראג של 1938. מטרייתו של צ'מברליין תמיד תוקפת אותו, בדרך כלל מאחור. קולו המתאנפף של בריטי מלוטש מן המעמד הגבוה חוזר ומצלצל באוזניו: "מה נוראה, מה פורעת כל דמיון, מה מוטרפת מעיקרה היא המחשבה שאנחנו נחפור כאן שוחות, ונבדוק את מסיכות הגז, בגלל סכסוך בארץ רחוקה, בין אנשים שעליהם איננו יודעים ולא כלום".

בשעה שהגיבור לוחם במטריות ובטחנות-הרוח, המקהלה ב"חזון בנימין" מרימה את קולה בזעקה קורעת-לב, "פיי-ס-נות", "פיי-ס-נות". היוכל דון-בנימין למטריות? הישוררו הדורות הבאים את תהילותיו, או ינודו לגיבור הטראגי-קומי?

אי אפשר להתלונן על ראש ממשלת ישראל, שהוא שומע ללא הרף את משק כנפי ההיסטוריה. הוא ראוי לאמפתיה גם מצד יריבים פוליטיים. מה נוגעת ללב הייתה תגובתו הנעלבת על כוחניותו המילולית של שר הכלכלה. הוא רצה שנפתלי בנט יתנצל על הפגיעה בכבודו; לא שבנט יתנצל על הפגיעה באינטרס הלאומי (שלראש הממשלה שמורה הסמכות להגדיר אותו). איך אפשר להגיד עליו דברים איומים כאלה. או כמו שהייתה אמו (הפיקטיבית) של ג'רי סיינפלד אומרת, "איך ייתכן שמישהו אינו אוהב אותו?".

קשה לדעת איפה בדיוק צריך לסווג את ההתנגשות בין ראש הממשלה לשר הכלכלה. אם היא שייכת לעולם האגרוף, נראה שהיא נופלת תחת הקטגוריה של "משקל נוצה". הרחמים העצמיים של הראשון, קלות-הדעת הפנומנלית של השני הם מיצוי הוגן של סגנון הדיבור והמחשבה בפוליטיקה הישראלית.

הברהמין מבוסטון: רגל בפה

שאלה קצת יותר מסובכת היא איפה מסתווגת ההתנגשות בין דון-בנימין ובין ג'ון קרי. קרי אמנם מעורר אי-נוחות ואי-נעימות. נודפת ממנו יהירותו של בן טובים, הסנוביות התרבותית והלשונית של מי שלשלטון ולהצלחה נולד. אכן, קרי העלה את הסעיף למשה יעלון. יעלון כמובן אינו מלוטש כמו הברהמין מבוסטון. הוא היה יכול להטביע את קרי באהבה, לצלוף בו באירוניה דקה. אבל זה מחייב אמנות של ניואנסים, ואנחנו, הישראלים, איננו טובים בפיענוח של רמזים דקים או ברמיזתם.

קרי צודק, וקרי טועה. הוא צודק, כאשר הוא מזהיר את ישראל מפני התוצאות ארוכות-הטווח של דבקותה בסטטוס-קוו. הוא טועה, או בעצם מאחז עיניים, כאשר הוא אומר שהוא בכלל לא התכוון, שאיך-אפשר-להאשים-אותו, הלוא הוא מתנגד לכל חרם באשר הוא.

נו, באמת. במשוואה שלו, סרבנותה של ישראל תעורר חרם. מאחר שהוא מתלונן על הסרבנות, ממילא כל השומע יניח שהוא מצדיק חרם כזה, מהיותו תוצאה של הסרבנות. לא מניעיהם של המחרימים יעמדו על הפרק מכאן ואילך, אלא מניעיהם של המוחרמים.

אם הוא לא התכוון לתוצאה הזו, כי אז יהיה קל להסביר לו, בצרפתית (שהוא כנראה הדובר הרהוט ביותר שלה בכל המערכת הפוליטית האמריקאית), שהוא "הכניס רגל לפה" (אגב, לא בפעם הראשונה. "רגל בפה" ציינה את הקריירה שלו, והכשילה את יומרותיו הנשיאותיות ב-2004). אם הוא אמנם התכוון, הוא יהיה רשאי להיחשב לאחד משלושת מזכירי המדינה העוינים ביותר לישראל מאז ומעולם, לצד ג'יימס בייקר של בוש האב ולצד פוסטר-דאלס של אייזנהאור.

התרסה גסה וקולנית

ישראל, לרוע המזל, אינה בוחרת נשיאים, ואינה ממנה את מזכירי המדינה שלהם. ישראל, לעומת זאת, תלויה לחמצנה בנשיאים ובמזכירי המדינה שלהם. מר נתניהו ניחן מלכתחילה בפוטנציאל הרבה יותר גדול של הבנת הפוליטיקה האמריקאית מכל קודמיו. אבל נראה בעליל שהוא שייך טמפרמנטלית למיגזר של יהודי אמריקה, שהקיפו את עצמם בחומות של חשד עמוק ושל צדקנות; שוויתרו על החוכמה הטקטית, שמיעוט אתני ודתי צריך לסגל לעצמו בכל חברה; שהמירו את הזהירות בהתרסה גסה וקולנית.

ראינו את זה אצל מר נתניהו עוד כאשר היה סגן שר החוץ בממשלת שמיר, בסוף שנות ה-80. הוא עלה למזכיר המדינה בייקר על העצבים במידה כזאת, שהוא, בייקר, אסר על נתניהו את הכניסה אל בניין מחלקת המדינה.

מאז, מבלי ללמוד שום לקח, מר נתניהו הקדים להשניא את עצמו כמעט על כל בן שיח אמריקאי בכיר. ביל קלינטון ויועציו לא סבלו אותו מאז פגישתם הראשונה, ביולי 1996; ברק אובמה לא סבל אותו כנראה עוד לפני הפגישה הראשונה; סגן הנשיא ג'ו באיידן נכווה מידיו במסעו הראשון לירושלים; עכשיו ג'ון קרי מאדים מחימה כל אימת שנתניהו ושרי הקבינט שלהם פותחים את פיותיהם.

הקמטים והנרקיסיזם

אופיינית היא הרטוריקה של ראש הממשלה בזמן האחרון. בפרץ הרחמים העצמיים שלו למשמע התגרויותיו של נפתלי בנט הוא התלונן על "התנהגותו החצופה", והודיע (באמצעות האנונימים של לשכתו) ש"איש לא ילמד את ראש הממשלה אהבת ארץ ישראל מהי". קולו רעד באותה התרגשות עצמה, כאשר הגיב על דברי קרי. "שום לחץ לא יגרום לי לוותר על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל".

כאמור, דון-בנימין נגד המטריות ונגד טחנות הרוח. הוא וכל השאר. הוא והרעים מבחוץ, הוא וכפויי הטובה החצופים מבפנים. את מקום המדינאות החליפה המראה בזמן הגילוח. הוא מתייחד עם דיוקנו, הוא כותב את הערך האנציקלופדי של עצמו, הוא משוחח עם רוחות אבותיו.

אין בו שאר רוח, אין בו דמיון, אין בו העזה, אין בו ניואנסים, אין בו חן, אין בו הנינוחות והסלחנות של מושא-הערצתו הגדול צ'רצ'יל. אין לו רוחב היריעה ההיסטורי, אין לו התבונה האמוציונלית, אין לו היתרונות שהיו צריכים לצמוח מבית גידולו ומן הגיאוגרפיה של נעוריו. לעת בלותו אין לו עדנה, ומיפי-הסבר של צעירותו נשארו רק הקמטים והנרקיסיזם המעייף והמאכזב.