בהשראת קייט מידלטון: מותג האופנה המיתולוגי 'משכית' קם לתחייה

קתרין, הדוכסית מקיימברידג' - או בשמה המוכר יותר: קייט מידלטון - כנראה אינה יודעת את זה, אבל במובן מסוים היא אחראית לתחייתו של מותג האופנה משכית, מהחלוצים ומהחשובים של תעשיית האופנה הישראלית, כשלושה עשורים אחרי שנסגר. זה קרה בחתונתה עם הנסיך וויליאם באפריל 2011, אירוע שמיצב אותה באופן סופי כאייקון אופנה. בישראל ישבה מעצבת צעירה ומבטיחה בשם שרון טל, חזתה בשמלת הכלה הבלתי נשכחת שעיצבה שרה ברטון מבית היוצר של אלכסנדר מקווין, ובהיעדר תיאור מדויק יותר - "אכלה את הלב".

טל, 32, הייתה בהתמחות של שנתיים אצל מקווין המנוח, וכבר עיצבה שמלות ערב וכלה ללקוחות פרטיות של המותג, בהן ליידי גאגא, סקרלט ג'והנסן ונסיכות מאבו דאבי. היא הספיקה לעבוד איתו על הקולקציה האחרונה שלו לפני שהתאבד בפברואר 2010. זמן קצר לאחר מכן - ללא כל קשר לאירוע, כמובן - טל חזרה לארץ ללדת את בתה השנייה. התכנון המקורי היה לחזור ללונדון אחרי הלידה, אולם טל החליטה באופן ספונטני לקחת שנת חופשה ולחשוב מה הלאה. בזמן הזה כתבה על אופנה ישראלית לאתר סטיילוס. כשראתה בטלוויזיה את חתונתם של קייט והנסיך וויליאם, נצבט לבה.

"הייתי אמורה לעצב את השמלה עם שרה ברטון", היא מספרת עניינית, בלי לנתח יותר מדי את רגשותיה באותו זמן. "תחושת הפספוס הזו", היא עוברת מיד הלאה, "הביאה איתה את ההבנה שהגיע הזמן לחזור לעצב. התחלתי לחשוב איך ייראה המותג ולאיזה קהל הוא יפנה, אבל בעיקר היה חשוב לי להביא משהו אחר, שעדיין אין. בדיוק בתקופה הזו ניר, בעלי, קרא בעיתון על תערוכת המחווה למשכית. הכרתי את משכית מלימודיי בשנקר אבל זו לא הייתה היכרות מעמיקה, ופתאום, כשקראתי עליו, הבנתי שהיה פה בית אופנה עם קונספט מאוד מובחן, עוד לפני שידעו בעולם מה זה קונספט. אז למה לא לחדש את זה, חשבתי, למה לא להחיות את זה".

היא פנתה לרות דיין, 92, מייסדת משכית, והחיבור היה כמעט מיידי: "נפגשנו וישבנו במשך שמונה שעות, והחלטנו להמשיך לחשוב על זה יחד. במשך שנתיים הסתובבנו, רות ואני, ברחבי הארץ, עשינו תחקיר שלם, נפגשנו עם אנשים שעבדו עם משכית, עם כאלה שהיו לקוחות של משכית, אפילו עם דור שני לעובדי משכית שכבר הלכו לעולמם. נפגשנו עם מעצבים שמתמחים ברקמות, בתכשיטים, שיש להם חיבור להשראה של משכית. וככה זה נולד". בעלה של טל, ניר, מנהל את המותג.

כור היתוך אסתטי

משכית, צריך להזכיר, המציאה את המושג "אופנה ישראלית". לא פחות. למעשה, מותג האופנה הציוני הראשון החל את דרכו כחברה ממשלתית ונוסד בשנות ה-50 על-ידי דיין - אז אשתו של משה דיין ז"ל ומי שעמדה בזכות עצמה כפעילה חברתית - במטרה לספק תעסוקה לגלי העלייה השונים, תוך שימוש במלאכות יד עממיות על-פי ארץ המוצא שלהן. לשם כך, דיין חברה למעצבת צעירה שעלתה מהונגריה, פיני לייטרסדורף, והשתיים ניסו לייצר כור היתוך אסתטי מריבוי התרבויות שאפיינו את גלי העלייה הראשונים. מעבר להצלחה המקומית, ההצלחה הבינלאומית שזכה לה המותג היא זו שהיוותה עדות לפוטנציאל הקיים באופנה הישראלית. בשנות ה-70 הועברה החברה לבעלות פרטית, מהלך שהוביל בסופו של דבר לעזיבתן של השתיים, ובהדרגה - לדעיכתו של המותג ולסגירתו בשנות ה-90.

כשטל פנתה לדיין היא עשתה זאת בחיל וברעדה, לא רק מתוקף המעמד, אלא גם מהאחריות הכבדה שהייתה עתידה ליפול על כתפיה ברגע שהמיזם היה יוצא אל הפועל: "זו אחריות כבדה, אבל רות מאוד האמינה בי וסמכה עליי. היא ראתה עבודות שעשיתי במקווין והבינה שיש לי יד ושאני יכולה להביא את הדבר העכשווי הזה, ובעיקר שיש לי אמונה אדירה במותג. הצלחתי לגרום לה להאמין שזה משהו שיכול לקרות בצורה אמיתית ומכובדת - זה לא רק המה, אלא גם האיך".

- אני מניחה שאת לא הראשונה שפנתה לרות דיין.

"את צודקת".

- אז למה דווקא את?

"משהו בחיבור בינינו היה מאוד נכון. אני טיפוס מאוד רציני. וגם את העניין הזה של משכית עשיתי מאוד-מאוד לאט. עיתונאים פנו אליי חודשיים אחרי ששמעו שמשהו קורה, ולא הסכמתי לדבר לפני שאני יודעת איך, מה, כמה, למה".

- עד כמה רות עדיין מעורבת?

"קודם כול, היא היו"רית שלנו. ובדרך לבניית המותג מחדש היא הייתה מאוד מעורבת. נסעתי איתה לכל מקום. ארבע פעמים בשבוע היינו נפגשות. היא אף פעם לא עיצבה, אבל יש לה טעם מעולה. היא קוראת לעצמה 'מקשרת'. היא לא הייתה מעורבת בתהליך העיצוב, אבל כל שמלה חדשה שנולדה הייתי באה אליה ומתייעצת ושואלת".

- איך היא הגיבה לקולקציה הראשונה בשלמותה?

"היא כל הזמן אומרת לי שזה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לה. לראות בגיל 97 את מפעל חייה קם לתחייה בצורה כל-כך מכובדת, ואנשים קונים ומתעניינים ומתקשרים כל הזמן".

לזגזג בין אמנות לאופנה

טל מצטנעת משהו, אבל כשמסתכלים על ציוני הדרך בקריירה שלה נדמה שהיא הייתה בחירה טבעית למדי לפיקוד המחודש על המורשת העיצובית-תרבותית של משכית: תוך כדי הלימודים בשנקר היא כבר הספיקה להתמחות פעמיים ברצף אצל אלבר אלבז בבית האופנה הצרפתי לאנוון, ורגע לפני שנסעה לקריירה בינלאומית באירופה, הספיקה לסיים את הלימודים בהצטיינות עם פרויקט הגמר ששילב אופנה ועיצוב מוצר.

"תמיד הייתה לי משיכה לשלב בין הטכנולוגיה של עיצוב מוצר עם האותנטיות ה'פרימיטיבית' של עולם האופנה", היא מסבירה. "הרי אופנת הוט קוטור עדיין עושים ביד, בגזרות שמשורטטות עם עיפרון על נייר, עם רקמות בעבודת יד ובתפירה ידנית. זו עדיין עבודה מאוד מסורתית. אז יצרתי שמלות ותבניות לבגדים, והרעיון היה ששמלות קוטור יוצאות בכל שתי דקות מהמחשב בצבע אחר".

עם הפרויקט הזה הגיעה טל להתמחות אצל אלכסנדר מקווין בלונדון: "ריגש אותם עניין הפלסטיק. הם התעסקו הרבה במיחזור, ושובצתי להתמחות כמעצבת רקמות. לא היה לי מושג מה זה, ואז הבנתי שזה עולם ומלואו. אין כמעט חומר שלא ניתן לרקום על בגד. אתה מפתח חומרים שאפשר לרקום, ואז מייצר בגדים וגזרות מרקמות. למדתי המון".

בדומה למשכית של שנות ה-50, הדגמים שמייצרת טל ממשיכים לזגזג בין אמנות לאופנה, עם בגדים ועם אביזרים הממשיכים לייצג עושר חומרי ומלאכת יד קפדנית.

בגרסה המקורית של משכית התבססו הדגמים על ליקוט מנעד רחב של בעלי מלאכה שעסקו באריגה ידנית, בסריגה, ברקמה, בחריזה ובהדפסה. כל אחד מאותם בעלי מקצוע התבקש ליצור בשיטה שבה התמחה בארץ מוצאו, ואת הטון הצבעוני והמרקמי העניקו נופי ארץ ישראל, החל במדבר יהודה ועד לחלוקי הנחל שבגליל. גם מסורתם של ערביי ישראל שולבה בתהליך, במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, בניסיון להשתמש באופנה ככלי לקירוב בין העמים.

לזכותה של טל ייאמר שגם הקולקציה העכשווית מעוררת התרגשות לא פחות מהעליונות הטכנית שהיא מציגה. החומרים, המרקמים והצבעים מציירים יחד את תמונת הנוף המוכרת של משכית, עם אלמנטים פולקלוריסטיים ובקשת צבעים בהירה. כך גם הדגמים האייקוניים מהארכיון של המותג, שעוצבו מחדש כמחווה להשקתו המחודשת - ביניהם בולטים העיבודים המחודשים לדגמים המזוהים עם משכית, למשל מעיל המדבר המפורסם (שנלבש בזמנו על-ידי קתרין הפבורן), שמלת הטוגה, הגלבייה, מעיל הביצה ועוד.

"התחלנו עם 25 דגמים, גדלנו לארבעים, והיום כבר מדובר בקולקציה שכוללת שישים דגמים", משחזרת טל. "חלק נרקמים פה בסטודיו על ידי, חלק על-ידי רוקמות מיפו, חלק בחו"ל על-ידי אמנים שעבדתי איתם אצל אלכסנדר מקווין. זה מאוד משתנה, לפי חומרים, ידע וזמן".

טווח המחירים הוא כמובן בהתאם לכמות העבודה המושקעת ולחומרים: מ-600 שקלים עבור חולצות משי ועד 14 אלף שקלים לשמלה רקומה. טווח המחירים של התכשיטים נע בין 800 ל-2,900 שקלים.

- מיהו קהל היעד?

"אנחנו בעיקרון מותג של פרט אה-פורטה (מוכנים ללבישה), והאיכויות ברמה של אופנה עילית. אנחנו עושים התאמות אישיות בעיקר לשמלות ערב ולשמלות כלה. יש לנו מבחר בדים ורקמות, ואפשר להתאים גם שמלות אישיות. מובן שזה עובר אישור עיצובי, אבל בהתאמה אישית אני מביאה בחשבון גם את מה שהלקוחה אוהבת, ואני פתוחה לשינויים".

- לאיזה טווח גילאים כיוונת?

"חשבתי שטווח הגילאים יהיה 35 ומעלה. בפועל, מאז שהשקנו מחדש את המותג, היו פה מגיל 25 ועד 90, ולכל אחת היה למה להתחבר. ברור לי שעכשיו, בגלל שזה עוד חדש ואנשים מסתקרנים והקולקציה מגוונת, אז לכל אחת יש למה להתחבר. אנחנו רודפים אחרי עצמנו בגלל הביקוש".

בשנות ה-60 משכית כבר הפך לשם דבר גם במונחים בינלאומיים: הייתה חנות בשדרה החמישית במנהטן, בית דיור הצרפתי קנה מהחברה בדים, בית ז'יבנשי ערכו עם משכית תצוגות אופנה משותפות, והיה גם שיתוף פעולה עם איב סאן לורן. זה משהו שאת מכוונת גם למותג המחודש?

"יהיו שיתופי פעולה בעתיד, אבל לא כעת. השנה הראשונה תוקדש כולה לבניית המותג בארץ".

עם ייסודו מחדש של המותג הושק גם בית פיזי חדש לחברה, הממוקם בתל אביב, בבית הקרן בן 180 השנים. "מי שהכיר את מסעדת קרן שהייתה כאן לפנינו, יודע עד כמה היא מתחברת בערכים שלה למה שהייתה משכית. זו הייתה מסעדת השף הישראלית הראשונה, וכל מי שנכנס לפה נזכר בסיפורים שיש לו מהמקום הזה. יש פה אווירה של בית חם ומזמין, ובזכות העובדה שהסטודיו והחנות זה מעל זה, אנשים שנכנסים לפה מוזמנים לראות גם איך נוצר הבגד".

בימי שלישי פתוח בית האופנה לקהל הרחב מהבוקר עד הערב. בשאר השבוע הוא נפתח לפגישות אישיות הנקבעות מראש: "אנשים מוזמנים להגיע לפה לפגישה אישית, גם רק להתרשמות, לא רק לקנייה. זו חוויה שלמה. ישנם הגלריה, הסטודיו והקולקציה המוצגת. אני מרגישה שאם נפתח את זה כל השבוע לכולם, אז אנשים יפספסו את החוויה, כי אז זה הופך להיות יותר חנות בגדים".

- למה, בעצם, לא בחרת להקים בית אופנה משלך?

"כי אני רוצה לעשות משהו גדול מהחיים. השאיפה היא שמשכית תישאר לעד גם אחריי. אני לא רואה את זה כפרויקט או כמשהו זמני, אלא כמפעל חיים. זה היה מפעל חיים של רות דיין, ועכשיו זה מפעל החיים שלי".

חושבים על אימא

קולקציית הכלות של משכית

"יומיים אחרי שפתחנו את הסטודיו, נכנסה לכאן בבוקר כלה לעתיד, בסביבות גיל 20, בעקבות צילום של שמלת הטוגה שראתה בעיתון. בערב של אותו יום נכנסו לפה שתי אחיות מבוגרות, שאחת מהן, כיום בת 74, התחתנה באותה שמלה בדיוק". בעיני טל, האנקדוטה הזו משקפת באופן המדויק ביותר את מהותה של קולקציית הכלות של משכית המושקת בימים אלה.

מבין כל הדגמים בולטת בעיקר רקמת הטליתות הכסופה, בגרסה מובלטת לצד גרסה מעודנת יותר. התוצאה היא שמלה שנראית כמו תכשיט לכל דבר. "זו רקמה שבעבר נרקמה בעבודת יד בחוטי כסף, על הטליתות של הבן לבר מצווה או לחתונה", מפרטת טל. "כיום זה כבר זן נכחד, אבל הלכתי ולמדתי את השיטה הזו כדי להפוך אותה לעכשווית יותר. עבורי זה עניין ערכי, שורשי, מסורתי, כמעט קוסמי".

במונחים של מורשת, טל זיהתה במהירות את הפוטנציאל הבין-דורי, ועיצבה קולקציה נפרדת של שמלות ערב, המיועדות לאימהות של הכלות: "מגיעות לכאן כלות שהאימהות והסבתות שלהן גדלו על הפנטזיה של משכית, חלקן אף התחתנו בשמלה של משכית, והן מאוד סקרניות".

אז ועכשיו הדגמים של משכית - מבט השוואתי

שמלת הטוגה הלבנה

שמלת הטוגה בגזרה חלקה ומחמיאה מימי משכית המקוריים, עשויה משי עם רקמות זהובות בהשראת הרקמות התימניות. בשנות ה-60 השמלה נלבשה על-ידי יעל דיין בצילומים למגזין טיים

מעיל הביצה

ציטוט למעיל הביצה המקורי - בגרסתו המחודשת עשוי שני סוגי פשתן, העליון שחור-חום והתחתון ירוק זית ישראלי

מעיל המדבר

עיצוב עדכני לפריט האייקוני והמזוהה ביותר של משכית, המבוסס על המעיל המקורי שהיה שייך לגב' שוורץ, אמה של רות דיין, מורכב מחלקים גדולים של בד ארוג. בגרסה המחודשת שלו המעיל עשוי מחומר קל ומתאים לעונות מעבר. כל חלקיו נתפרו יחד ברקמת יד עדינה

 רישומי ארכיון של משכית / צילום: איל יצהר