לירית בלבן: "אני כבדה בחיים; הייתי יכולה להיות פסיכולוגית"

במשך כמה חודשים השתעשעה לירית בלבן ברעיון לעשות משהו באינטרנט. ואז פנו אליה מהוט והציעו לה לעשות קליפ פרודיה על "רקינג בול" של מיילי סירוס, שיהיה בנוי על המתח שבין העירום הכמעט מלא והמתגרה של סיירוס, מול "הצניעות החסודה" של נעמי כפית, הדמות שמגלמת בלבן ב"הבורר". למרות הרצון להתנסות באינטרנט, בלבן, שבתחילה לא היה לה מושג מי זאת סיירוס ובאיזה שיר מדובר, לא קפצה מיד על הרעיון, ורק לאחר שאמרו לה שרשף לוי, מי שיצר את "הבורר", כותב את המילים, היא אמרה, "בטח, למה לא", והלכה עם הפרודיה עד הסוף, כשהיא רכובה על כדור הברזל בשביס ובחצאית, מנפצת קירות עם פטיש כבד שעליו כתובה המילה "כשר" (לצפייה, סרקו את הברקוד למטה משמאל).

"בהתחלה הייתה לי מחשבה לקחת את זה למקום של אמירה על נשים, כי בקליפ של מיילי יש משהו שקשה לי לעכל - הבוטות, העירום, ההערצה לגוף", היא אומרת, מרוכזת ורצינית, רחוקה מהקומיקאית הטוטאלית שרואים בטלוויזיה או על הבמה. "בכלל אני מאוד כבדה בחיים. על כל דבר אני צריכה לחשוב. אילו לא הייתי שחקנית הייתי פסיכולוגית. הייתי בטיפול המון שנים, מכיתה ט'".

- את דווקא עושה רושם של הכי קלילה בעולם.

"אני לא. שיניתי מילים שלא התאימו לי, הערתי הערות".

- הכבדות הזו עיכבה או מיקדה את הקריירה שלך?

"אני לא יודעת מה היה קורה אילו הייתי יותר קלילה בקבלת החלטות, כי אני לא יכולה להיות מה שאני לא. בסרט 'אהבה קולומביאנית' הייתה לי סצנת ערום. קראתי את התסריט ואמרתי שאני לא עושה את זה. הייתי חייבת להיפגש עם הבמאי ולהבין למה צריך את זה, לבדוק אם אפשר לצלם אותה באופן שבו לא יראו עירום, והוא שכנע אותי שרק ככה זה יעבוד. היססתי, אבל כשאני הולכת על זה, זה עד הסוף. היום, כשיש לי ילדים, לא הייתי עושה סצנה כזאת, חד-משמעית".

- המראה הלא שגרתי שלך מכניס אותך לטייפ קאסט של דמויות קיצון.

"כל הזמן יש לי מלחמה עם הדבר הזה. אומרים לי, את חייבת לשחק אלמודובר, מוקצן, גדול מהחיים. אבל אני מחפשת ורוצה ואפילו יצא לי לעשות דמות ריאליסטית בסדרה של ליטל שוורץ, דמות שקרובה אליי בחיים. שמחתי על האפשרות הזו, כי זה פן שפחות נותנים לי לשחק בו. יש לי תחושה פנימית, שלא תמיד קשורה למציאות, שהדברים לא באים לי בקלות. אני נלחמת. אולי זה קשור למראה שלי. כל מה שעשיתי נעשה מתוך אהבה גדולה, רצון חזק ואומץ".

- אומץ?

"העירום למשל. הדמות מ'אהבה קולומביאנית' פילסה את הדרך ל'הבורר'. האומץ לא היה רק בעירום עצמו, אלא ללכת על דמות מוקצנת בלי לפחד שזה יצא לא יפה".

- האומץ לא לפחד להיות לא אסתטית יכול היה לשרת אותך נהדר ב"ארץ נהדרת".

"שואלים אותי, איך את לא שם?".

- אז איך את לא שם?

"אולי כי אף פעם לא התנסיתי בחיקויים. תראי, כל מה שכתוב טוב - ויש בארץ נהדרת הכותבים הכי טובים - מאתגר לעשות. בואי נצא מכאן בקריאה אליהם".

- בעבר הופעת הרבה בתיאטרון.

"זה המקום שבו אני מרגישה הכי בבית. אני שייכת לתיאטרון, קודם כול".

- ובכל זאת לא היית לאורך זמן בתיאטרון אחד, אלא העדפת לנדוד מאחד לאחר.

"ההתנהלות שלי לא תמיד לינארית. גם כשהייתי בבאר שבע, בשלושה תפקידים ראשיים, היה לי משהו פנימי, שאני לא יודעת לקחת את המקום שלי עד הסוף. אני לא אלך למנהל תיאטרון ואגיד לו, בוא תחשוב על תפקיד בשבילי".

- למה?

"יש לי פחד גדול מדחייה. זה משהו שטמון חזק. אני משתדלת להילחם בזה, ועושה צעדים לכיוון. אני צריכה קואוצ'ר. עד היום, כל מה שקרה לי בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע היה זרם. אולי אילו הייתי יוזמת יותר, היו קורים יותר דברים. המעברים בית התיאטראות היו בגלל חופשות הלידה. יצאתי לחופשה ולא חזרתי".

- מי מנהל עבורך את החוזים?

"את המשא ומתן עם התיאטרון אני מנהלת, ואת החוזים הסוכנת שלי סוגרת. פנו אליי מתיאטרון חיפה, שם התחלתי את הדרך, להשתתף בהצגה, ובעוד שלושה חודשים נתחיל חזרות. אבל זה לא משהו שיזמתי. אם זה יהיה לאורך זמן? זה תלוי בבמאי, במנהל, בתפקידים. רוב השחקנים מתניידים מתיאטרון לתיאטרון".

- למה לא להצטרף ללהקה קבועה?

"אני לא אתנגד לזה, אף שיש גם חסרונות ללהקה. לפעמים אתה מחויב לעשות דברים שאתה פחות אוהב. ישנו גם העניין של לעבוד ערב-ערב, שזה לא פשוט עם הילדים. שנה לא הייתי בתיאטרון, ואין תחליף לזמן האיכות שהיה לי איתם".

- בחנוכה הופעת ב"בגדי המלך החדשים".

"זה היה תענוג, כי הילד שלי היה מאחורי הקלעים בכל הצגה צמוד אליו, וגם העבודה עם אבי גרייניק".

- פסטיגל בא בחשבון?

"לקחתי את הילד שלי לפני שנתיים. אם יציעו, בכיף. אני יכולה להיות יופי של מכשפה רעה".

- מה לגבי קולנוע?

"כעת אין שום דבר ספציפי, אבל יש במאית שאני חולמת לעבוד איתה. אולי היא תקרא את הכתבה".

- לכי על זה.

"קרן ידעיה. 'אור' שלה הוא הסרט הטוב ביותר שנעשה כאן. אני אוהבת סרטים אפלים, קשים; 'קריאת העורב' הוא האהוב עליי בכל הזמנים. הייתי רוצה להתנסות בדברים פחות קומיים. יש בי ניגוד. אני לא המצחיקה של החבר'ה. יש בי כובד, וגם בדמויות הקומיות שאני עושה יש עומק. נעמי היא ילדה פצועה. הייתי רוצה לקחת את נעמי, ואולי לא רק אותה, לבמה. אני יכולה להשמיע דרך הקול שלה את מה שיש לי להגיד על החיים, על האימהות ועל הפוליטיקה. יותר קל לי להסתתר מאחורי דמות".

- מתי זה יקרה?

"הצלחת להבין שאני כבדה וזהירה".

- גם עם כספים את זהירה כמו עם הקריירה?

"לגמרי. אני לא מכירה בכסף, תמיד היה בו משהו מוקצה מבחינתי. דווקא עכשיו, כשיש לי שני ילדים ומשכנתה, הכסף התחיל להעסיק אותי. אין לי ביטוחים, אין לי פנסיה".

- חמור מאוד.

"אז אני ובן הזוג שלי התחלנו לארגן את החיים יחד עם שני חבר'ה צעירים, מתנדבים מעמותת 'פעמונים', שמלווים אותנו כבר כמה חודשים ועוזרים לנו לסדר את ההכנסות, ההוצאות, לעשות סדר בעניינים הפיננסיים שלנו".

- יש כבר התקדמות?

"אנחנו בעיצומו של התהליך, ואני כותבת כל הוצאה. קודם הייתי יושבת מול פקידים וסוכני ביטוח ומתחילה לבהות, כי לא הייתי מבינה על מה הם מדברים. היום זה כבר לא ככה. בהתנהלות כלכלית יש אלמנט רגשי. אצלי, הכסף, יושב על מקום רגשי".

- באיזה מובן?

"כסף תמיד היה אישיו בבית, כי לא היה. ההורים שלי התגרשו. אימא ניסתה לחיות מעל היכולת שלה בשבילנו, ותמיד היה הפחד שלא יהיה. הייתה התמודדות קשה עם הכסף. מה שקרה אצלי היה סוג של שחזור, עד שהחלטתי לקחת את עצמי בידיים".

- את מופיעה בפרסומות של טבעול ובמקביל באלה של הוט, שזו הכנסה לא רעה.

"זה כסף שהציל אותי השנה".

- והחשיפה מביאה עוד עבודה?

"אני אף פעם לא יכולה להגיד באופן ברור של אחד לאחד אם זה באמת עזר, אבל אני שמחה שההכרה שלי מגיעה מדמות שאני נורא אוהבת ואנשים אוהבים אותה. אני רוצה להיכנס לתיאטרון יותר; ישנו המופע של נעמי שאני מתכננת, אני עובדת על הצגה עם עוד כותב שתעלה אולי בפסטיבל עכו או בפרינג', תסריט שאני רוצה לכתוב על החיים של אימא שלי, שיש לה סיפור חיים מטורף".

- אז בכל זאת הליווי העסקי עושה לך טוב - את הופכת ליזמית.

"אלה דברים שאני רוצה, אבל בינתיים עוד לא הגיעו לכדי מימוש. אני מעריצה את אלה שלא מחכים שההצעות יגיעו אליהם. אני עובדת על עצמי על להעז וליזום".

אישי: 41, בזוגיות 2, מתגוררת ביפו

לימודים: הסטודיו של ניסן נתיב

קריירה: טלוויזיה: "הבורר", "משפחת קמיצ'לי", "חברות"; קולנוע: "אהבה קולומביאנית", "שחקנית ספסל", "בלדה לאביב הבוכה"; תיאטרון: "המשרד", "משיח", "נדל"ן"

עוד משהו: אביה, ד"ר לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, אמר לה ולאחיה שילכו ללמוד באוניברסיטה, כי הלימודים בחינם. שניהם בחרו לוותר