בשידור חי

בתחילת השבוע, ערב משחק הסופרבול, העניק הנשיא אובמה ראיון מפתיע לביל אוריילי מרשת פוקס, שאינה חודלת מלהלום בו ובממשלו. המתח ניכר וכך גם התיעוב - בעיקר על ארשת פניו המשועשעת בדרך-כלל של אובמה, שאינו מורגל במראיינים שאינם מתעלפים מעצם נוכחותו. עשר דקות ראיון בסך הכול, אבל כאלה שמצליחות לזחול בדופק 200, ושלבטח מאפילות על אינספור שיחות סרק בתוכניות טוק-שואו. אובמה, לבטח הגלגול האבולוציוני המשוכלל ביותר של נשיא בעידן הדיגיטלי, הגיע מפוקס ואיכשהו צלח את החקירה בשלום.

ימים ספורים קודם לכן צפיתי בהצגה "פרוסט ניקסון", המבוססת על סדרת הראיונות המפורסמת שהעניק הנשיא המתפטר למנחה הטוק-שואו הבריטי. תנאי הפתיחה לא יכולים היו להיות רחוקים יותר ממאזן האימה שבין אובמה לאוריילי - עיתונאי במשקל כבד. ניקסון הכתיב את התנאים, תמרן את פרוסט האומלל כרצונו וגם קיבל תגמול שמן על השתתפותו. אבל גם במקרה הזה, הכול הזדקק לו לדקות ספורות שהרגישו כמו נצח ולכמה צילומי תקריב, שנותרו חוקקים בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי; ומאז - הפך הסרט, שמבוסס על המחזה של פיטר מורגן, שיצא ב-2008 בבימויו של רון הווארד ועם פרנק לנגלה ומייקל שין בתפקידים הראשיים - גם לנחלתנו שלנו.

עודד קוטלר, שביים את ההצגה, נטל הימור לא קטן. מעבר לכך שהוא בונה על הקהל שלו שיידע לקחת את הדיאלוג הפנים אמריקאי הדי משומש הזה על גבולות הגזרה של הדמוקרטיה והשררה, ולהקיש ממנו גם אל חלקת ההולילנד המבורדקת שלנו; היה עליו לייצר חוויה אחרת מזו שהתקבלה בסרט, ולא לחקות אותו אחד לאחד. חיקויים כאלה, ודאי לסרטים עכשוויים עם שחקני-על כלנגלה בתפקידים מונומנטליים, לעולם לא יתקרבו לחוויה הקולנועית, ודאי שלא יאפילו עליה.

קוטלר, בתבונה רבה, לא יצא להתחרות ברון הווארד, ובמקום זה העצים את היתרון הגדול ביותר שיש לתיאטרון על הקולנוע: הקהל. באולם 4 האינטימי של הקאמרי הוא דימה סט של אולפן טלוויזיה והעניק לראיון הזה את הקהל החי שמעולם לא היה לו. אמנם עשרות רבות של מיליונים צפו בניקסון נשבר, מודה על חלקו בווטרגייט ואף מביע חרטה באקט שעורר את בלוטות הקתרזיס הלאומי. אבל כל זה קרה על המסך ובשידור ערוך. בפועל, סדרת הראיונות נפרסה על פני ארבע שעות והתקיימה בכלל בסלון וילה שנשכרה, וללא קהל, זולת אנשי הצוות. קוטלר, באמצעות התיאטרון, ממסגר את זירת האגרוף ושם צופים מולה. קהל שמקבל לא רק את הגרסה המתומצתת שנערכה בקפידה פריים אחר פריים, אלא גם מה שנעשה שם מאחורי הקלעים.

הצצה אל מאחורי הקלעים

התוצאה אינה חפה מבעיות. ממספר מוגזם של תפקידים נטולי בשר, דרך תצוגת משחק לא אחידה ברמתה, ועד לקטעי הווידיאו שיכולים היו לספק עומק ארכיוני אמיתי, לעומת תמונות נוף סתמיות למדי שנבחרו על מנת למקם את ההתרחשויות מבחינה גיאוגרפית. ובכל זאת, בלב העניין - ליהוקם של ניקסון ושל פרוסט - קוטלר יכול לעצמו וי על הימור שהשתלם. אקי אבני מחליק בטבעיות אל פוזיציית הכוכבן עם תפקיד שכמו נתפר למידותיו. עודד תאומי אמון על הערך המוסף של ההצגה הזאת עם תפקיד למזכרת. תאומי מעניק את העומק, את הסמכות ואת האישיות, שכל-כך נחוצה לגילום דמות בקליבר של ניקסון; וכמו הבמאי שלו, עושה זאת לא על דרך החיקוי, אלא באמצעות יצירת דמות ברוחו שלו. כזאת שלא במקרה, מזכירה פוליטיקאים ישראליים עתירי חשיבות עצמית, לא פחות מאשר את אותו נשיא אמריקאי תאב בצע ושררה.

"פרוסט/ניקסון" מאת פיטר מורגן, תרגום: בן בר-שביט, בימוי: עודד קוטלר, הקאמרי