היסטוריה אירופית מפחידה

1938", אמר השבוע נשיא הפיליפינים. "היטלר", הוא הוסיף, "צ'כוסלובקיה".

בשביל ישראלים, אירופים ואמריקאים, האסוציאציות האלה הן עניין שבשיגרה. מינכן משמשת לעתים קרובות בשיח הפוליטי. כולנו מלומדי אזהרות מפני ההיסטוריה העלולה לחזור. אבל במזרח אסיה יש לאסוציאציה כזאת פחות תוקף. הזיכרון ההיסטורי כולל יפאנים, אמריקאים, אנגלים והולנדים. היטלר לא בדיוק שייך.

הנשיא בניגנו אקינו העלה את הרוח הזו באוב לתועלת האוזניים המערביות. הוא השמיע אותן בראיון עם ה"ניו יורק טיימס", "בחדר המוסיקה מצופה העץ בארמונו", כפי שהואיל הכתב האמריקאי לדווח.

אקינו, בן לשושלת פוליטית רבת כוח (אמא היתה נשיאה, אבא היה מנהיג האופוזיציה לפני שנרצח), סיפר למראיינו, שהוא נוהג להירגע לפני השינה באמצעות האזנה למוסיקת ג'אז - וקריאת ספרות צבאית, בין השאר על מלחמת העולם השנייה. באחרונה הוא קרא על מדיניות הפייסנות של סוף שנות ה-30, זו שהאכילה את התנין מבלי להשביע אותו.

והנמשל? דרישותיה הטריטוריאליות של סין, הדוחקות את הפיליפינים אל המים הרדודים של ים סין הדרומי. סין תובעת בעלות כמעט על כל המים הזורמים בינה ובין הפיליפינים, בינה ובין יפן, בינה ובין וייטנאם.

"אם נסכים למשהו שאנחנו חושבים לשגוי", התריס אקינו, "איזו ערובה יש לנו שהרע לא יחזור ויישנה במרוצת הזמן? באיזו נקודה עלינו להגיד, 'מספיק ודי'? בעצם, העולם הוא הצריך להגיד את זה - זכרו-נא את חבל הסודטים שנמסר, כדי לפייס את היטלר, ולמנוע את מלחמת העולם השנייה".

מיותר להגיד שההשוואה הזו הכעיסה את סין. אבל היא יכולה להאשים בעיקר את עצמה. היא כמעט יוצאת מגדרה להלך אימים על שכנות קטנות וחלשות ממנה. הפירוש האגרסיבי והקולני שהיא מעניקה לזכויותיה הלאומיות ולאינטרסים שלה מעורר הרבה אסוציאציות לא נעימות, מיפן בצפון ועד אינדונזיה בדרום.

הנשיא "החובבן", רה"מ "המחפיר"

ראש ממשלת יפן, שינטארו אבה, השווה את היחסים בין ארצו ובין סין ליחסים בין בריטניה לגרמניה ערב מלחמת העולם הראשונה, בדיוק לפני 100 שנה. גם אבה כיוון את האסוציאציה לאוזני המערב, במהלך הוועידה הכלכלית בדאבוס. הוא הזכיר לשומעיו, שבין בריטניה לגרמניה היו קשרי מסחר ענפים, כאשר אסרו מלחמה זו על זו, ממש כמו הקשרים בין יפן לסין כיום.

התעמולה הסינית הגיבה בחיספוס הצעקני הרגיל שלה על הצהרות אבה ואקינו. פרשנות בלשון האנגלית כינתה את אקינו "פוליטיקאי חובבני ונבער מדעת", והשוותה אותו עם אבה "המחפיר". כאשר הסינים כועסים, קצת קשה להבחין בין לשון הדיבור שלהם לעגת התעמולה הצפון קוריאנית. לפעמים נדמה שלסין יש פיצול אישיות: יש לה הציפיות של מעצמת-על, אבל יש לה דפוסי התנהגות של מדינה קטנה ופארנואידית, עם תסביכי נחיתות ועם טראומות היסטוריות.

מה מקור העניין שמנהיגים מזרח אסיאניים מגלים עכשיו בתולדות אירופה במאה ה-20? במלה אחת: פחד. בזמן האחרון סין נוהגת כמו אצה לה הדרך. עלייתה הכלכלית הפנומנלית ב-40 השנה האחרונות מחפשת תרגום משכנע ללשון צבאית ופוליטית. עניין טבעי הוא בשביל סין לרצות השפעה. העולם כולו צריך לרצות שהיא תשפיע. בגרות מניבה אחריות, וההיפך. עוצמה והשפעה אינן מוכרחות להדאיג את אלה הנשארים מאחור, הן יכולות גם לשמש פוליסת ביטוח מפני קיצוניות.

לחטוף טיל בשביל הפרינציפ

בנובמבר שעבר הודיעה סין, חד צדדית, על הרחבת התחום האווירי שלה. היא תובעת עכשיו ריבונות כמעט על כל המים הזורמים בינה ובין יפן. ארה"ב מיהרה לשלוח שני מפציצים מדגם ב-52 אל האוויר המסופח, מבלי לבקש את רשות המספחים. אבל הממשל בוושינגטון יעץ למטוסים אזרחיים להימנע מהפגנות, ולהודיע למגדלי הפיקוח הסיניים שהם מתקרבים. אכן, בשביל מה לחטוף טיל רק בשביל הפרינציפ.

היפאנים חרקו שיניים. הם לא יוותרו. למען האמת, המחווה הסינית עזרה לראש הממשלה אבה. מאז חזר אל השלטון, לפני שנה ויותר, הוא מעמיד את התחזקותה הצבאית של יפן סמוך מאוד לראש סדר היום שלו. הוא רוצה להיפטר מן הסעיף הפציפיסטי בחוקת יפן, זה שנכפה עליה הר כגיגית בידי האמריקאים לאחר מלחמת העולם השנייה. הסעיף הזה אוסר על יפן לצאת למלחמה, ומגביל את יכולתה הצבאית.

כאשר סין מצחצחת חרבות בגלוי, ותובעת ריבונות על שטחים פתוחים, או על שטחים שיפן התרגלה לחשוב ליפאניים, היא מקילה על הניצים בטוקיו. היא גם חותה את הגחלים בשביל האמריקאים. הם זקוקים לשותפים בקו-הבלימה שהם מנסים לשרטט לאורך גבולותיה של סין.

הריבונות על סלעים קטנים בלב ים נוגעת במקצת ליוקרה הלאומית, ובעיקר לתכניות של קידוח נפט וגז, בדומה לפחמנים שישראל שואבת מקרקע הים התיכון.

מרוץ חימוש חסר תוחלת

אפשר להגיד במידה של סבירות, שמלחמה קרה חדשה מתנהלת במזרח אסיה. היא אינה דומה למלחמה הקרה בין הדמוקרטיות המערביות לברית המועצות ב-40 השנה שלאחר מלחמת העולם השנייה. במלחמה ההיא לא היה מסחר, לא היו קשרים אנושיים, לא היתה תיירות, לא היו חילופים אקדמיים.

שינטארו אבה כנראה צודק. המלחמה הקרה הזו מתנהלת ברוח השנים הראשונות של המאה ה-20. אירופה של השנים ההן היתה פתוחה לרווחה. היה קל לחצות גבולות וקל יחסית לסחור. אבל במקביל התנהל מרוץ חימוש מטורף, חסר שחר וחסר תוחלת, אשר איים לרושש את המשתתפים בו.

אלה היו השנים האחרונות של עידן ציי המלחמה הגדולים. האחים רייט עתה זה המריאו בפעם הראשונה, וכמעט איש לא העלה בדעתו שכמה מטוסים קטנים יהיו שווים יום אחד יותר מסיירת ענקית. ב-1906, הבריטים השיקו את אניית המלחמה המשוכללת ביותר של כל הזמנים, שהם קראו לה "דרדנוט". שמה שימש בשנים הבאות דור שלם של אניות מלחמה (http://tinyurl.com/2uc5l2c). הכול רצו "דרדנוטים". אנייה יחידה עלתה אז רבע מיליארד דולר (במושגים של ימינו).

זה מזכיר לא מעט את מרוץ החימוש האווירי המתנהל עכשיו. רק השבוע הכריז גנרל אמריקאי (http://tinyurl.com/p5ecyul), כי חיל האוויר של ארה"ב "יתיישן" אם לא יחליף עד אמצע העשור הבא את מטוסי ה- F15 וה-F16 שלו ב-F35; ו-F36 לא יועיל, אם לא יתלווה אליו ה-F22. זה האחרון עולה 150 מיליון דולר ליחידה. עלותו של ה- F35 מוערכת ב-120 עד 219 מיליון דולר ליחידה (http://tinyurl.com/k8pjnoy).

"אני עומד להילחם עד מוות להגן על ה- F35, אמר הגנרל, מייקל הוסטיג', ראש פיקוד הקרב של חיל האוויר האמריקאי, "מפני שאני מאמין כי רק F35 במספרים מספיקים יאפשר לנו לעבור את העשור הבא בשלום". הוא לא היה צריך להסביר מה מדריך את מנוחתו: הפיתוח המואץ של מטוס העתיד בסין. לסינים אין חוב לאומי של 16 טריליון דולר, אין גרעון תקציבי שנתי של טריליון ויותר, ואין קונגרס הקובע סדרי עדיפויות ומקצץ הוצאות צבאיות.

הנטייה הטבעית היא להניח, שמרוץ חימוש כזה ירושש את ארה"ב לפני שירושש את סין. הוא יזכיר להרבה משקיפים את התפקיד שמרוץ חימוש בליסטי יקר להחריד מילא בהתמוטטותה של ברית המועצות, בשנות ה-80. אבל מרוץ חימוש מוטרף באוויר ובחלל החיצון ("אנחנו נשגר טילים מן הירח", התרברב גנרל סיני זה לא כבר) עלול לשמוט את הקרקע לא רק באמריקה.

"הזרוע המזוינת של המפלגה"

עד כמה אמתי הוא האיום הצבאי הסיני? על זה חלוקות הדעות. איאן איסטון, אנליסט לענייני סין בשורה של מרכזי מחקר אמריקאיים, כותב כי "אף שבשנים האחרונות חזינו במאמץ תעמולה ענקי של סין, המיועד לשכנע את העולם ברצינות כוחה הצבאי, זרים נוטים לשכוח שלסין אין אפילו צבא מקצועי". בניגוד לכל יריבותיה המקומיות והגלובליות, צבאה של סין הוא בעצם "זרוע מזוינת של המפלגה הקומוניסטית", ואת ההחלטות מקבלים "קצינים פוליטיים" (פוליטרוקים, במונח הרוסי הישן), לא אנשי מקצוע.

"30 עד 40 אחוז מן הקריירה של קצין, או 15 שעות מתוך שבוע עבודה של 40 שעות, מתבזבזים על שינון של תעמולת המפלגה, שירת שירים פטריוטיים והשתתפות בסמינרים על התיאוריה המרקסיסטית-לניניסטית".

בענייני ציוד, איסטון מזכיר, כי סין היא "היחידה בין חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם", שלא בנתה עד כה נושאת מטוסים משלה, ולא הצליחה לפרוס את הצוללות נושאות הטילים הגרעיניים שלה. הניסיון היחיד לעשות כן, הוא כותב, נעשה ב-2003, והסתיים בטביעת צוללת על כל ספניה) טייס בחיל האוויר הסיני מבלה רק עשר שעות בחודש באוויר.

אבל היעדר המקצועיות אינה מפחיתה סכנות. במובן מסוים היא אפילו מגבירה אותן. נחיתותה הקובנציונלית מביאה את סין לפריסה רחבת ממדים של נשק התקפי, שארה"ב וברית המועצות הסכימו עוד לפני 25 שנה להוציא משימוש בגלל הסכנה הנובעת משימוש פתאומי ולא מבוקר. אשר לסגל הפיקוד הבכיר, כותב איסטון, "בהיעדר חוכמה מפוכחת הנובעת מניסיון קרב, צבא השחרור העממי (PLA) הוא כולו ניצים, אין יונים" (http://tinyurl.com/mejwwrq).

חוכמה שלאחר מעשה לימדה אותנו, שמלחמת העולם הראשונה היתה בלתי נמנעת. הניצוץ שהבעיר אותה, הרצח בסאראייבו, לא היה הסיבה. ארבע שנים לפני שפרצה, המודיעין של הצי הבריטי העריך בדיוק מפתיע מתי היא תתחיל: כאשר הגרמנים ישלימו את כריית התעלה, המחברת את הים הבלטי עם הים הצפוני. יודעי דבר צפו אפוא במהלך התגלגלותו של הכדור מבלי שיכלו לנקוף אצבע. מעניין איזה פטליזם שרה עליהם. מעניין אם דיירי הדור הבא יציגו שאלה דומה על דיירי 2014.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-bit.ly/1aPv4Id. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

צבא יפן. התעמולה הסינית הגיבה בחיספוס הצעקני הרגיל שלה על הצהרות אבה ואקינו, ראש ממשלת יפן*(צילום: רויטרס)

מרוץ המתחמשות

אלה נתונים של תקציבי ביטחון ב-2013. הוצאות הביטחון באסיה מוסיפות לעלות: 24% מסך כל ההוצאות בעולם ב-2012, 28% ב-2013. הוצאותיה הצבאיות של סין עלו בשנה שעברה ב-10%. הן יוסיפו לגדול ב-7% בכל אחת מן השנתיים הבאות.

ארה"ב מובילה ללא קושי, אבל הנתונים האלה מסתירים את חלקו של השכר לאנשי קבע בסך כל ההוצאות. גם כך, הוצאותיה של ארה"ב פחתו מ-42% של סך כל ההוצאות בעולם עד 37.9% בשנה שעברה.