בק טו לייף: בק עם אלבום חדש שכמעט אי אפשר שלא להתמכר אליו

הוא יהיה פסקול בתי הקפה בחודשים הקרובים. ולא מעט אנשים עומדים להישבע בשמו שנים. לו היה עמוק כפי שהוא יפה, האלבום החדש של בק היה פשוט מושלם. לזכותו, הוא אכן יפה תואר, וכמעט אי אפשר שלא להתמכר אליו. 12 שנים אחרי מה שנהוג לכנות כ"יצירת המופת האקוסטית" שלו, חברת התקליטים החדשה של בק מקדמת את אלבומו הראשון מזה שש שנים עם שירים חדשים כהמשכו של Sea change ההוא. זה צעד שיווקי לגיטימי, והוא גם מגובה כמעט לחלוטין בקבלות אמנותיות. ב-12 השנה שחלפו מאז, היה נדמה שכוחו של בק ככותב עוזב אותו. הוא הוציא שירים מאוד לא אחידים ברמתם, הפיק אלבומים יפים לאחרים, למשל לשרלוט גיינסבורג ולת'רסטון מור, והתעסק בהמון פירושים ליצירות של אחרים, כולל אלבומים שלמים שחזרו ליצירות מופת של הוולווט אנדרגראונד ולאונרד כהן.

אבל מי שהיה אחד הקולות הכי מבריקים ומרתקים של שנות ה-90 והוציא שניים מהאלבומים הטובים של אותו עשור: Odelay ו-Mutations, כבר הפך בשנות ה-2000 למי שעיקר שיריו הגדולים בעברו. וזה, כאמור, מלבד אותו Sea change שתיעד את התפרקות הקשר בן תשע השנים שבק תיעל לבלדות שהיו יפהפיות צורנית, ולדעת רבים וטובים גם יצירות מופת. "בנו של" סי צ'יינג', מוצא את בק בתקופה בריאה בחייו האישיים. הוא נשוי לשחקנית מריסה ריביסי, אחותו של ג'ובאני, ויש להם שני ילדים שיילדה אימו של בק. כך שלהבדיל מהשיברון שהוליד לפני 12 שנה את אלבומו הגדול האחרון, ייתכן והחדש דווקא יולד ממלאות ומעושר. וצריך להחמיא לבק על שהתאפק לא פחות מ-12 שנה. משום ש"סי צ'יינג'" הפך לנוסחה מזוהה, למותג חזק ואהוב, ולבטח כזה שמרבית המאזינים יעדיפו על פני כל הניסיונות האקלקטיים של בק לדבר גם בשפות של אלקטרוניקה והיפ-הופ. ב"סי צ'יינג'", בק, הרבה בזכות עיבודי הנשיפה והמייתר היפהפיים של אביו, ברא אווירה של רוק אקוסטי ומאופק יחסית, שלא הייתה רחוקה, רוחנית, מאלבומי נינוחות אנינה כמו למשל של "אייר" הצרפתים. החדשות הטובות הן שב-Morning Phase, הנוסחה הצלילית אפילו משוכללת יותר. בק סיפר שחש לפני ההקלטות כי אלו "שירי קליפורניה שלי, עם השפעות מהבירדז, קרוסבי סטילס ונאש, גראם פארסונס וניל יאנג". וזה שוב אלבום עם גיטרות אקוסטיות כהות, תופים חמים, וממד זמן שלחלוטין צף מחוץ לשאון הבלות הפופ העכשווית ושייך לעידן האלבומים הגדולים של היוצרים האישיים הבולטים בשנות ה-70.

שוב, אביו של בק תורם עיבודים שכיף ללכת לישון בתוכם, והכל מכרבל, עוטף, מפנק ומרגיע. האלבום הזה הוא הפוך המוזיקלי האולטימטיבי. למרבה השמחה, יש כאן גם כמה רגעים מוזיקליים נפלאים ממש. בעיקר המחצית השנייה של האלבום החל מ-Wave המופלא, שהוא לטעמי היצירה הכי חזקה בו, שהופכת ללא רק מנחמת אלא גם למרתקת עד מכשפת. ל"Turn away" הנהדר יש ארומה דרום אמריקאית שלא שמענו מבק כבר המון זמן, ו-Blackbird Chain הוא שיר פופ-גיטרות בנוי לתלפיות.

חידושים לשירי אהבה קלאסיים

אז מה חסר כאן: כנראה ששבוע של האזנות אינטנסיביות לא הספיק לי על מנת שהמילים, הלחנים או השירה היפה של בק באמת יגעו בי, יחוללו איזו תנודה פנימית, ולו רטט קל שבקלים. אבל היופי והאסתטיות הצורנית כה כובשים ונדירים, עד ששווה לנסות ולהשתקע בפוך הזה לפחות עד שלהי החורף.

בק מככב גם באלבום האוסף החמישי של רשת "סטארבאקס" שייצא לשוק ב"וולנטיינ'ז דיי" וכולל שלל חידושים לשירי אהבה קלאסיים. כרגיל בסדרה שחוגגת כמעט עשר שנים, האמנים רובם באים מהמרכז-שמאל של מפת הפופ, והרצף מציע מעין מצע מענג של, בעיקר, נוגות אקוסטית ונעימה.

בק פשוט מביא את החידוש הכי טוב כאן, ל"אהבה" של ג'ון לנון, לגמרי ברוח האלבום החדש שלו. גם פיונה אפל נהדרת, כשהיא מבצעת עם אחותה שיר שכתב אנטון קראס, אוסטרי שנודע בעיקר כמלחין סרטו המופלא של אורסון וולס האדם השלישי. בן הראפר מכבד מאוד את המלנכוליה המיתולוגית של Fade into You של מאזי סטאר, אבל לצד היופי הזה יש כאן לא מעט אכזבות. ג'ים ג'יימס מנהיג מיי מורנינג ג'אקט, ובשוטף אלוף קאברים, שרק לאחרונה חידש נפלא שירים של בוב דילן וג'ון דנבר, לא תורם מאום לבוב מארלי. ואמפייר וויקאנד, חביבי המבקרים, ניסו לקחת השמאלץ האיטלקי של אנדריאה בוצ'לי ב-Time to Say Goodbye לגרוב אלקרטוני רך שקורס בין מגניבות לעודף רצינות. ושרון ג'ונס והדאפ-קינגס המעולים שלה עושים את סטיבי וונדר מאכזב כמו שאכזב אלבומם החדש שיצא לאחרונה. אגב, המוצר הזה יימכר רק במהדורות פיזיות ולא דיגיטליות בסניפי סטארבאקס. לפני שנים, הרשת ניסתה למסד את חברת התקליטים שלה במגעים עם אמנים כמו פול מקרטני וג'וני מיטשל. היום נדמה שהאוסף היפה-חלקית הזה הוא בעיקר כלי מבסס תדמית ומותג ופחות מקור להכנסות. ועדיין, את אלבום בית הקפה של החורף גנב להם המבצע של הרצועה השלישית והכי טובה באלבום, בק.